| נושאים בענף |
| צמחים מדברים |
| בואו לאכול |
| עוד פעם |
| עוזרת בית |
| בסלון של ורד |
צופית
כבר כמה ימים תכננתי לעלות לשכנים ולומר להם שכבל הכביסה שלהם נקרע ושאולי כדאי לחתוך אותו, אבל איך שהוא זה לא יצא והכבל הפרום שהשתלשל מטה הפך לחלק מהנוף שנשקף לי מול חלון המטבח.
אחר צהריים אחד תוך כדי שטיפת הכלים, הגיעה צופית ונעמדה עליו. הצצתי וראיתי אותה מנסה למשוך חוטים מהקצה שהותר. המראה היה כול כך יפה ומפתיע ואחרי כמה שניות כבר מצאתי את עצמי עם מצלמה ביד, שומרת ממנה מרחק בטוח ומצלמת. היא התעופפה וחזרה שוב כמה פעמים, מצליחה למשוך בכול פעם חוט דקיק או שניים.
...יש 4 תגובות
, יש גלריה...
חמוץ מתוק (פרק ב')
שאלתי את ראובן אם ירצה להרכיב כמה מעצי הפרי אשר בבוסתן בפתח תקווה, על גבי עצי הפרי שבחצר ביתו שבקדימה. הוא אמר שישמח להרכבה של עץ המנגו – על גבי המנגו שלו, ושל תפוזי הדם – על גבי עץ הוולנסיה שלו. "ומה עם השסק" ? שאלתי, "שסק זה לא עץ שחביב עלי" הוא ענה. "אבל זה פרי כל כך טעים", ניסיתי לשכנע (וחייכתי חיוך ממש מתוק) "תודה, מוותר" הוא אמר בגבורה, "חוץ מזה, כבר אין לי מקום בגינה"
אז חיפשתי בית לשסק. תמי קישרה ביני ובין אלון אלירן, שפעיל בשתי גינות קהילתיות בתל אביב. לאחר כמה התייעצויות הוחלט ששניים מן העצים (השסק והמנגו) ינסו להמשיך את חייהם (המורכבים) בעיר הגדולה, באחת מהגינות הללו. לאחר שלב התכנונים האסטרטגיים, הגיעה שעת המעשה: נסענו למשתלת גצלר בבני ציון, כדי לרכוש שתילים של שסק ומנגו, (שישמשו ככנות לעצי הפרי הותיקים). ברגע האחרון העמסתי עוד שתיל של עץ שסק, כדי לנטוע אותו בגינת הבניין המשותף בו אני גרה, לאחר שיעבור הרכבה, גם הוא.
למחרת נפגשנו בחצר הנטושה, עם משה הר-לב, שהגיע חמוש בכובע, מזמרה, סכין חיתוך, סרטי קשירה, שקיות ניילון ואלומיניום ושלל אביזרים נוספים אותם שלף מהתיק לפי הצורך. הוא החל במלאכה ואנחנו הסתכלנו וראינו איך הוא בוחר וקוצץ ענפים ראויים מהרוכב, משחיז את קצותיהם בסכין חדה, מסיר את עליהם במזמרה, מרכיב אותם אל תוך חריץ שגילף בענפי השתילים הצעירים לאחר שגם אותם גזם במקום המתאים, קושר את מקום החיבור טוב טוב בעזרת סרט מיוחד, ואז עוטף בשתי שקיות: הפנימית עשויה ניילון ומעליה שקית אלומיניום. זה נראה כאילו השתיל יצא כרגע ממספרת צמרת והוגש לנו באריזת אלומיניום מרשרשת. אחר כך נסענו לחצר ביתו של ראובן ושם נמשכו ההרכבות. הכנו גם ייחורים מעץ הרימון למרות שזה נחשב מאוחר מדי, אבל מה, לא ננסה?
חמוץ מתוק (פרק א')
בחצר של סבתי גדל עץ מוזר אחד (לפחות כך הוא נראה לי בזמנו), היה זה עץ שהצמיח שני סוגי פירות - לימונים ותפוזים - שעלו מאותו הגזע. אבא שלי הסביר שזהו עץ שעבר בבגרותו הרכבה; העץ המקורי שנשתל בגינה היה עץ לימון אך לאחר כמה שנים ניסרו אחד מענפיו וחיברו לו בשיטה מיוחדת ענף קטן של עץ תפוז. החיבור התאחה והצליח והענף צמח והפך להיות חלק ממכלול העץ.
מבין תריסר עצי הפרי בחצר שצומחים עדיין בחצר האחורית של סבתי, יש כמה אליהם אני קשורה באופן מיוחד: תפוז הדם שחושף צבעוניות אדומה - כתומה כשפותחים אותו והמיץ האדום והמתוק שנסחט ממנו לכוס שקופה מכתיר אותו כמלך ההדרים; עץ השסק הוותיק שאת פירותיו הטעימים ביותר החביא בצמרתו - מה שהצריך טיפוס על הסולם המפחיד בגובהו - עליו עלו רק ה"גדולים" (ותמיד היה מי שהחזיק בו מלמטה, כדי לנסוך ביטחון במטפס). בעוד לילדים נשמרה הזכות לטפס על הסולם הנמוך יותר, ששכן דרך קבע בחצר - אבל אף פעם לא היה מספיק גבוה בשביל הפירות השווים של השסק. האפשרות הנוספת להגיע לפירות המתוקים (אותה ניצלתי למכביר), היתה פשוט לטפס על העץ, למורת רוחם של הסובבים, לבחור את השסק הכתום ביותר ולאכול אותו בין סבך הענפים. כמו כן עץ המנגו שהוא אחד האחרונים שנשתלו בבוסתן, הניב פירות משובחים, חסרי סיבים לחלוטין; והרימון, שזרעיו הובאו מפרס ופירותיו נעטפו בשקיות נייר טרם הבשלתם כמגן נגד נגיסוות הציפורים, הוא מהזן המתוק והורוד. בעונת הבשלתו, תמיד הייתה במקרר קערה עם גרעיני רימון מפוררים, מחכים להתפוצץ בפה.
כדי לא לשקוע בנוסטלגיה בטרם עת, התקשרתי לפני כשבועיים למשה הר-לב, מומחה להרכבות בעצי פרי ושאלתי אם יוכל להרכיב עצים אלו. הוא אמר שעבור הרימון זה מאוחר מדי, עבור המנגו זה מוקדם מדי ,אבל עבור השסק ותפוז הדם, זהו זמן מצוין.
המשך בדרך...
חמוץ
הבית ברחוב זליג בס 6 אשר באם המושבות; מעטפת קירותיו, גג הרעפים שלו שכבר דהו עם השנים, הסוכה הקטנה אשר למרגלותיו - אליה יורדים בדילוג על פני שלוש מדרגות אפורות מהדלת האחורית של הבית, המחסן הפינתי הנמצא בצידו האחורי של המגרש, על שישים ושתיים שנותיו, בו הייתה סבתא מאחסנת את מלאי בקבוקי החומץ שהכינה (ואשר תקרתו התמוטטה לא מזמן), חצר הבית - על תריסר עצי הפרי שבה (פעם היו ארבע עשרה מהם, אך העירייה עקרה את האשכולית והוולנסיה שהיו בחזית הבניין, כדי להרחיב את הכביש), ושיח היסמין הוותיק והמפואר, שמפזר בחדשי הקיץ מריחו; מצדו האחד ליושבים במרפסת הבית ומצדו השני לפוסעים במעלה המדרכה, כל אלה עוברים ונמסרים, באחד במאי, לזרים.
זהו, הבית של סבתי נמכר והעצב ששוכן לו ברווח שבין הדבר הממשי לבין הזיכרון שלו, הופך כעת לממשי.
ולמרות הכול, יש המשך, חכו.
ליפה
לפני כמה שנים, בדרכי לשוק בפתח תקווה, נתקלתי בישישה שסוחבת עגלת ילדים ישנה וחבוטה, בתוכה היו המון ליפות קשורות אחת לשנייה בחוט שחור. היא דחפה קדימה את העגלה וקראה לכל עבר "ליפה! ליפה!". נראה היה שכל האנשים מסביב רק מחישים את צעדיהם ואף אחד לא עצר כדי לקנות את הספוג היבש הזה, אבל היא המשיכה בצעדה. הנחישות והנמרצות שלה מאוד הרשימו אותי, חשבתי לעצמי שבגילה, אולי בכלל לא יהיה לי כוח להסתבן, אבל גם קצת ריחמתי עליה והתחשק לי לקנות ממנה את כל הסחורה. בסוף הבנתי שגם אם ארכוש מידיה את מלוא העגלה זה לא יוריד ממנה את עול השנים ובאותה מידה גם לא ימנע ממני להזדקן, אז שילמתי עבור שלוש ליפות, חייכתי אליה, אמרתי תודה והמשכתי בדרכי.
מתסכל לגדל את הליפה בעציץ; ניסיתי, (שני שתילים הגיעו אלי בדרכים עקלקלות) ולמרות שהצמח התפתח יפה ואף הוציא פרחים, פרי הליפה נשאר במימדים של קישוא ולאחר זמן מה התייבש (אולי מתחבאת שם ליפה גמדית), לכן כשראובן קטף בגאווה את הליפות שצמחו אצלו בצורה פראית בגינה, הרגשתי קצת מבוישת... אבל לא נורא, אין כמו אמבטיה טובה עם קרצוף הגון כדי לשטוף את הבושה החוצה.
גם אם קוטפים את פרי הליפה כשהוא עדיין לח, אפשר לייבשה בבית כמה שנדרש, לפני שפותחים וחושפים את תוכה.