| נושאים בענף |
| הגינה האקולוגית בעיר |
| קומפוסטאית גאה |
| במיטפח |
| עולה לגג אמרנו |
| תה |
| דירה אקולוגית בעיר |
| עולם הצומח בבית |
| מציאות |
| הלאה הסטיות |
| לא כל כך נקי |
| אי חד פעמי |
| לא מורידה את המים |
| השכנים של העץ |
על צרכנות רגועה
הפעם האחרונה שעשיתי קניות ברוח "תרבות הצריכה" הייתה ב-2006. אני זוכרת את הרגע שבו הבטחתי לעצמי שדי! הלאה הצרכנות הפוגענית ומי החליט שזו תרבות? יצאתי למסע חיפוש אחרי תרבות אחרת. עם הזמן גיליתי שלא הפסקתי להיות צרכנית - פשוט נרגעתי. אני שואפת לפעול כמו כל יצור אינטלגנטי אחר על פני הכדור: לצרוך תוך כדי תרומה לבריאות שלי ושל הסביבה. כמו שאומרים בפרמקלצ'ר: לעשות שכל פעולה תניב שתי תוצאות חיוביות לפחות. להשתחרר מההנחה המוטעית שאם אני מרוויחה, מישהי אחרת (פעמים רבות זו הסביבה) מפסידה. צרכנות רגועה היא הדרך המתקדמת לקיום והנאה, משהו שכל חיידק ממוצע יודע לעשות! גם אני רוצה!
למשל, תראו כמה חם ולח! סתם דוגמה, כי על זה כולם מדברים - איכשהו המזגן לא עוזר למצב הרוח. אבל לכל המתלוננים יש מים זורמים וים ומקפיא, שלושה דברים שהופכים אותנו לעשירים ויכולים גם להפוך אותנו למאושרים. צאו וחשבו כמה עולה מקלחת של שתי דקות, שמימיה זורמים להשקיית עץ התות שבגינה. אני משתמשת במי שתייה כדי להתרענן כמה פעמים ביום שבא לי, אם במקלחת ואם בשתייה ואם באכילת אבטיח. אני מנסה לעומת זאת לא להשתמש במי שתייה להורדת המים בשירותים (תרבות הצריכה קלאסיק!). אני הולכת לים כשנהייה לי חם מדי, ואם אין זמן לים, אז אני עושה לי גלידה, ומחייכת. כי הגלידה היא הכי טעימה כשהכי חם!
אז כל מי שנמאס לו מהלחץ של תרבות הצריכה, הדרך החוצה היא קלה ורצופה בוויתורים מרעננים! "וויתור" לא כמו "קורבן" ("אוי! השנה לא אקנה משקפיי שמש של גוצ'י, אני קורבן אקולוגי") אלא כמו להיפטר משני הקילו המיותרים או לבטל פגישה משעממת ("איזה כיף! השנה אין צורך להוציא זמן בחנויות למשקפי שמש, פשוט אאמץ את משקפי השמש שאחותי קנתה לעצמה והתחרטה - הן מתאימוות לי בול"). אפשר להפסיק להיכנס לחנויות משמימות ולהתחנן שלא יתנו לי שקית, וללכת במקום לשוק קח-תן או חנות יד שנייה. גם מוצאים כל מה שרוצים וגם פוגשים אנשים נחמדים ורגועים. אפשר להקים קואופרטיב, כמו זה שטל-אל התחיל בפלורנטין או כמו הקואופרטיקווה, בו אני חברה גאה.
אם נשים לרגע בצד את החום, אפשר להתחיל לחשוב על החגים. עם המשקפיים של תרבות הצריכה על האף, הלב מתכווץ ולא יודע להחילט מה יותר מלחיץ: החום או הקניות של החגים. אפשר להחליף משקפיים ולפתוח את העיניים! אנחנו מוקפים באנשים מוכשרים שעושים דברים נהדרים. למה לא לתמוך בהם ולהינות מהדברים שהם עושים? לוקח רגע להתרגל לחוסר האחידות של המוצרים, לאריזות הממוחזרות, לחוסר הוודאות באספקה... אבל כשמתרגלים, אי אפשר לחזור אחורה. מוצרי קוסמטיקה וטיפוח לבית, בובות, תיקים, עוגות וממתקים, ריבות וחמוצים, והכל מגיע עם חיוך של מישהו שמכירים. אני מעדיפה נשמה על פני "שירות לקוחות" ואמון על פני תקנים אקולוגיים. עם חברים אפשר גם לעשות בארטרים שזה אדיר. זה באמת על קצה המזלג... בהמשך העונה נכתוב ונפרט על חוויותינו בעולם הצרכנות הרגועה, ואתם מוזמנים לבוא לסלון האקולוגי כל יום שישי בין עשר לשתיים לחוות אותה בעצמיכם.
קיץ חם ונעעעעעעעים,
תמי
אין כרגע תגובות...
זהו!
אני תמיד אוכלת "בפנים", כלומר בבית שלי, בעץ. הסיבה היחידה שלי לאכול בחוץ היא חברתית: גלידה מזדמנת עם האחיין, סושי נדיר אם מישהו מתעקש להזמין אותי לאכול בחוץ, חומוס באבא גיל, או משהו אצל אריה, בבודהה בורגר כשנפגשים לפגישה מחוץ לעץ, או איזה הבלחה רצינית של קפה ועוגה. אין יותר מידי אפשרויות, ובכל מה שקשור לאוכל כמו שאני מכינה - אין כלום בעיר - נדה. עד שזה משתנה ופתאום יש!
קוראים לזה טעם הדובדבן, זה צמוד לניצת הדובדבן, וזה מבשר עידן חדש בתל אביב. זה הדבר האמיתי. בר משקאות וחטיפים נאים ומשובחים - מיזם של ניב רפאל ושי דוידוביץ'. שני גיבורים מקומיים, ואני נשארת בלי מילים חוץ מ- כל הכבוד! מזל שאלון גם כתב על טעם הדובדבן ברהיטות אופיינית.
לא אסתפק במילים באחד-אפס, אוסיף ואכביר במילים לכל הבאים לבר כשאני שם, ואני מתכוונת להיות שם הרבה.
אז להתראות בטעם הדובדבן!
-- תמי
צרכנות רגועה של כוסות
היה לילה לבן לפני מספר שבועות, והיו המון המון אנשים. הם זרמו לכאן מהאירוע ההמוני שבכיכר, מחפשים משהו מעניין לשתות. חלקם כבר אחזו בידם כוסות פלסטיק חד פעמיות מהבר בחוץ שמכר בירה בסתם כוסות רגילות.
רגע, מה כל כך רגיל בכוסות פלסטיק?? הן הרי לא היו כאן "פעם". פעם, לפני 30 שנה הם פשוט לא היו. 30 שנים זה ממש לא נצח. ולכן אני מניחה שלא נחכה נצח לפני שהן יעלמו בדיוק כפי שהופיעו.
בעץ, אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי להעלים אותן מחיינו.
וכך, משנכנסו אנשים למיטפח וברצונם עארק מחוזק, או שייק בננות עם ליקר של אמא שלי, הם קיבלו מה שרצו, אבל בכוס זכוכית. חלקם קפאו על עמדם: "אההה... אין לכם חדפעמי?" הם קיבלו מבט קר כמו סכין: "לא!" והם ענו: "אז לשתות כאן?" התשובה התחממה מיד: ""את יכולה ללכת עם הכוס לאן שאת רוצה! פשוט תחזירי אותה כשגמרת את הסיבוב".
ויש מי שניחשו שכל הכוסות שלנו יעלמו. אמנם לא היו לנו המון כוסות, אבל בסוף הערב, אחרי שהשקנו עשרות רבות של בליינים חמודים, ספירת הנעדרות עמדה על 4!!!
מה זה מראה?
זה מראה לטעמי, שכשיש תקשורת אוטנטית, מתקיים חיבור ואמון בין אדם לאדם, ובין אדם ל"חפץ", ואז ברב המקרים, הכוס חוזרת למקום, כי יש כבוד, ואם לא, אני בטוחה שזה מתוך שיכרות קלה ולא מתוך שום כוונה רעה!
ובכל זאת, כוסות נעלמו וגם כך לא היו לנו מספיק מלכתכילה. מה עושים? מגיעים במקרה לשוק בנהלל, או בכל מקום אחר, ולו'קחים כמה כוסות שרוצים! ככה זה בעולם של עודפים, אין מחסור בכוסות, ויש לעשות מאמץ כדי לחוש כבוד לחפצים.
אנחנו עושים את זה בעץ.
ועוד הערה: כמה זה כיף לשתות מיץ אבטיח קר עם קוביות קבטיח מכוס חדשה... הכוסות שהבאנו מנהלל הרבה יותר שוות מאלו שנעלמו!
בכניסה לכנסת
משהו שבאמת השאיר עלי רושם מעורר חיוכים זו חווית הכניסה שלי לכנסת. אתם יודעים בדיקות ביטחוניות וכל זה. אחרי ששמעתי ממארגני הכנסת ש"אי אפשר להכניס דיסק און קי לכנסת", ניסיתי לארוז עם מחשבה תחילה, אבל באמת לא יכולתי לנחש מה עוד יהיה אסור. זה הזכיר לי קצת את חוויותי מטיסות בינלאומיות, אבל, הזכרתי לעצמי שיש לי אזרחות ישראלית ושאני בחורה ג'ינג'ית וקטנה וחשבתי שיהיה בסדר.
אז לא עזרו לי הנמשים. עצרו אותי ולקחו לי את התיק. למה?
כי היה בו בקבוק זכוכית עם התה שלי. "לא מכניסים בקבוקי זכוכית לכנסת". כשהתחלתי שיחה עם הבודק לגבי כוסות חד פעמיות וזה שהן לא סביבתיות, ניגש אלי איזה רב-בדק וסימן לי, בטון הכי מאיים ובשפת גוף של אנשי ביטחון מהסרטים, לסור הצידה. בעודי סרה, הכריזה הבדקנית שיש לי גם "בגדים" בתיק. "זוג גרביים וסוודר" תיקנתי (אולי גם המגבת שלי הקפיצה להם את המכשירים, יכול להיות שהם לא קראו את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). "אסור להכניס בגדים לכנסת" (יודעים למה? כי אני עלולה להתחפש!). הכי קשה הייתה הפרידה מהאוכל. "אסור להכניס אוכל לכנסת". "למה?" שאלתי במצוקה גוברת. רוצים לנחש?... כי אולי האוכל שלי לא כשר ואין הכנסה של אוכל לא כשר לכנסת. רוצים לאכול? אין בעייה, יש מזנון.
כשהרב-בודק הציע לי לחזור הביתה, כמעט שעשיתי זאת, אבל החלטתי שההשתתפות בכנס תתרום יותר ממעשה הפגנתי שולי. נכנסתי ללא התיק, ואכן נאלצתי להשתמש בכוס חד פעמית (טפו!) ואחרי זה ללגום מים מינראליים מבקבוק אישי (טפו!!!!!), כי הייתי "דוברת" אז נתנו לי. והייתי צמאה.
אוף איתך, מערכת! לא פלא שהבאים בשערייך על בסיס יומיומי מקבלים צבע אפור.
מים אפורים בכנסת
ביום שלישי השבוע נערך כנס בכנסת לקידום הצעת החוק של דב חנין וניצן הורוביץ להסדרת המים האפורים. איכשהו יצא שהוזמנתי לייצג את "הציבור שכבר עושה" או במילים אחרות "לא מחכה לחוק". הייתי בתפקיד הבחורה הנחמדה עם המצגת הנחמדה בסוף ונורא התרגשתי.
חבל שלא דיברתי בהתחלה כי אז יכולתי להתרכז קצת יותר במה שנאמר בכנס, והיה למי להקשיב ומה ללמוד - היה כנס טוב!
הנה כמה שיקופיות נבחרות מהמצגת שלי. המסר העיקרי היה שמים אפורים באים בכל מיני גוונים ואי אפשר לפעול לגביהם בדרך אחת. בעולם שאני רואה, לכל אינסטלטור יש גם מומחיות במיחזור מים, וכשהוא מגיע לביקור יש לו מה להציע גם בתחום הזה, ובהתאמה לבית ולבעלת הבית, לתקציב ולהרגלי החיים שלה. אני מקווה שהחוק יעודד התפתחות שכזו.
הנה עצומה מטעם AVVAZ לקידום העניינים.