לתרום לעץ כאן

Missing Header Image for

נושאים בענף

החברה הכי הגיונית בסביבה

בחורה הגיונית מאוד
יום אחד התארחתי בתכנית בוקר. התפקיד שלי בהצגה היה של "הבחורה שנגמלה מקניות". מולי שמו "שופוהולית", ובאמצע, פסיכיאטר שמתמחה בטיפול במקרים קיצוניים של התמכרות לקניות (!). לסיום האייטם המעמיק, שאלה אותי המנחה החנותה: "מה תעשי, אם יום  אחד ממש תצטרכי שמלה חדשה?" עניתי ללא היסוס: "אני אקנה אותה ממעצבת מקומית" המנחה נעצה בי מבט מזוגג (לא רואים את זה על המסך, רק במציאות), מרחה חיוך למצלמה ואמרה את המשפט האלמותי: "איזו בחורה הגיונית!" וכך הסתיים האייטם.
האמת שהייתי בהלם. מכל הדברים בעולם, איך יצאתי ה"הגיונית" בסיפור שלה? עד היום אני לא יודעת.

אנחנו חיים בעולם לא הגיוני.
עולם שבו אלה שיש להם גוררים את כולם אל הקץ. לא קץ העולם חלילא, הוא ימשיך להסתדר טוב מאוד גם בלעדינו, אלא פשוט אל קיצינו אנו. ובזמן שנמשכת הגרירה, כולם רצים קדימה, מנסים להגיע לאיפה שיושבים האנשים שיש להם.
תחשבו על זה: ככל שיותר אנשים יגיעו לקצה, הנפילה שלנו תהייה הרבה יותר מהירה.

אנחנו האקולוגים יורדים מהעגלה. עוצרים, או לפחות מאטים. מפסיקים לגמרי או לפחות מפחיתים. באים "הממהרים להתקדם" (תודה, שומאכר) ומניפים יד מזלזלת. אם עצרנו, סימן שאנחנו פשוט לא יודעים לשחק, וויתרנו על המשחק.

הם צודקים. וויתרנו על המישחק שלהם. וויתור חם ואוהב. טוב לנו מאוד במשחק החדש שאנחנו ממציאים. משחק שקט, שיש בו שיתופעולה ואהבה. נשמע היפי? תמשיכו לרוץ.

בעצם רגע, אולי בכל זאת תעצרו?
ואז בא תמיר, עם הסימפוזיון, מנער אותי ומבקש להקים חברה כלכלית. ואני רציתי בכלל לעצור. האם נוכל לקיים חברה כלכלית-סביבתית אמתית? אני חייבת לנסות. ולכן אני מצטרפת. יצאנו כבר לדרך, ואנחנו מחפשים את הדרך ההגיונית שלנו. כזו שתפרנס את החלקים שלנו שעוד תלויים בעולם הישן (שכר הדירה למשל, או שכר הגננת), ותעורר עוד ועוד אנשים לשינוי, תתמוך בהם בצעדים שלהם על הגשר שבין העולם הישן לעולם החדש. גשר שהולך אחורה ולמעלה. "אחורה" (הרי אין באמת אחורה) כי בעולם החדש יש פחות אנרגיה זמינה, ויש פחות "דברים". . למעלה כי בעולם החדש יש המון התפתחות רוחנית, והמון המון כיף. רק מי שעוצר יכול לראות את זה.

הגיוני, לא?

יומולדת שמח!

אתמול חגגתי עם אייל ועם עץבעיר את יום הולדתי במסיבה אקולוגית אופיינית. מסיבה שבה הידיים של כולם פנויות לחיבוקים, העיניים נקיות וישירות, והאוזניים פתוחות להקשיב (כי אין מוסיקה חוץ מזו שאנשים בעצמם שרים או מנגנים). מסיבה שבה הדבר הכי מעניין שקורה זה אנחנו. האורות בבית של גל לא היו מעוצבים ולא מעומעמים ובכל זאת היה לי נוח להיות מי שאני, ונדמה לי שכך כולם הרגישו - שהם יכולים פשוט להיות.


כבוד למשאבים: יום "ללא קניות" כל יום בבקשה

בואו נחשוב על המשאבים שלנו - קודם כל - אנחנו! להיות מי שאני זה בחינם! ועוד יותר מזה, ככל שאני קונה פחות יש לי יותר פנאי להיות אני. זה לקח לי כמה שנים להפסיק להקשיב למי שאומר לי איך אני אמורה להיראות, ומה אמור להיות הרכוש שלי בגיל 44.

אני מבקשת ליום ההולדת שלי מתנה גדולה ויקרה: חופש! חופש ממחשבות מציקות, וחופש מקניות של כל מיני דברים שבאים באריזות עם מילים ותמונות שמודפסות עליהן. 

פעם הבאה שאתם קונים יוגורט בננה שעשה "בשבילכם" איזה תאגיד, תסתכלו על התמונה של הבננה על האריזה.

ואז תחשבו על בננה! 

לא נמאס לכם לקנות תמונות של דברים? מילים נוצצות שמבטיחות בריאות ורשימת מרכיבים ארוכה שמבטיחה הכל חוץ מזה? בננות בשלות ובריאות באמת אפשר להשיג בשפע בשוק, והן באות באריזה מדהימה! אוכלים מה שבפנים ואת העטיפה, משליכים כמובן - לקומפוסט. מה יותר מושלם מזה?


מה אנחנו באמת צריכים כדי להיות שמחים? יש קשר מעניין בין מה שעושה טוב לנו ומה שעושה טוב לאדמה. למשל, כשהולכים לישון מוקדם - גם רמת האושר עולה פלאים וגם עושים שלוש שעות-כדור-הארץ לפחות - כל לילה!

או כשמפסיקים לקנות דברים שכתוב עליהם דברים - גם מונעים זיהום רב, גם עושים "יום ללא קניות" לפחות שלושה ימים בשבוע, וגם מפנים המון זמן וכסף ומתחילים להנות מהדברים הפשוטים. אייל התחיל קבוצה שדנה בדיוק בזה: "חיים בפחות כסף".


זה דורש לימוד, שינוי הרגל וקהילה תומכת. אנחנו כאן כדי לשתף בידע, לעזור לכם לשנות הרגלים, וכמובן לארגן כמה שיותר הזדמנויות שבהן יהיה לנו נוח להיות מי שאנחנו (אנשים כאלה שכל כך איכפת להם מהסביבה שהם ממש מתנהגים אחרת). אם גם אתם מתנהגים אחרת כי איכפת לכם, אתם מוזמנים להצטרף כחברים ולהגיע לפגישת החברים הקרובה שלנו, ואם בא לכם ללמוד איך להפסיק לקנות שוקולד שכתוב עליו דברים - בואו לסדנת השוקולד ביום שישי הזה - אנחנו מבטיחים לתבל את המתוק מתוק הזה בהרבה שיחות אנטי תאגידיות ברוח היום ולשלוח אתכם לרחוב עם מסר חד ושוקולד!

ואם עוד לא הבנתם מה בדיוק אנחנו עושים כאן בעץ, ואיך ייתכן שאנחנו מבקשים כסף על השתתפות בסדנת שוקולד, פיצי שלנו מארחת את "נעים להכיר" ממש לפני סדנת השוקולד, ונחשו מה? המפגש בחינם.


המהפכה ואני

האם יהיו מחר מיליון? למה בכלל אנחנו משחקים במשחק המספרים? כי "מספרים זה מה שהם מבינים" המהפכה הזו מצליחה לאגף כל התנגדות שעולה בי ולצרף אותי אל שורותיה כל יום מחדש. אני, שלא יצאתי לאף הפגנה בחיי הולכת לצעוד בפעם הרביעית בחודש וחצי האחרונות. איך זה קרה לי? איך התהפכתי?

המהפכה הזו חובקת כל, גם אותי. מכיון שהיא כוללת את כולם היא לא באמת נגד שום דבר, למרות שיש בה המון קולות ”נגד". המהפכה האמתית היא החיבור. החיבור מחדש שלנו אחד לשנייה ואחת למקומה. הנה אני יוצאת לרחוב, בלי כסף ובלי נייד, פשוט הולכת לשדרה. כולם כבר שם. כל מה שיש לעשות זה לתפוס פינה, להתיישב ולחכות.

והנה חברה שלא ראיתי שנים, והנה חבר שרציתי לדבר איתו אתמול אבל לא הספקתי להרים טלפון, ומישהי שלא עניתי לה עדיין במייל, וההוא מהפייסבוק שאף פעם לא פגשתי. זו המהפכה. לצאת מהבית, להפסיק לעבוד, להתחיל לחיות, בלי כסף ובלי נייד, פשוט לשבת על האדמה בשדרה ולדבר עם מי שמופיע, פשוט להיות, הכי מדויק.

להגיד שזה מה שאני עושה כל הזמן מאז ה-14 ביולי? לא, ואני אפילו לא יכולה להגיד שאני מצטערת. את שכר הדירה המטורף אנחנו משלמים בכסף שמגיע מחברים שנהנים איתנו מהסלון בקומה השלישית, ומפרויקטים שמשנים את העולם כמו מאה קומפוסטאים לגבעתיים.

מה הייתי עושה אם שכר הדירה היה מתבטל? הייתי עושה פרויקט קומפוסט בגבעתיים, מארחת חברים לסדנת גלידה או לארוחת צהריים, וכותבת עלים באתר... הייתי מבלה ברחוב, בשדרות רוטשילד או במאהל בעין כרם כמה שהייתי יכולה. כן, המהפכה כנראה לא תהפוך לי את סדר היום יותר מדי, אבל הלב, הלב, הפוך לגמרי.

תודה להופכים!

לקראת מחזור שמונה

אנו נוטים לחשוב על "אקולוגיה" כמשהו שקורה מעצמו, ברקע. בינתיים, המערכת עסוקה בהפרה גסה של האקולוגיה, ואנו מתחילים לחוש שלא בנוח - חיינו מתמלאים במתח ובזיהומים מכל הסוגים.
האם יש לנו עדיין הזדמנות לתקן? לחזור אחורה לימים בהם היינו קצת יותר קשובים לטבע וקשורים אליו? בלי לעזוב את העיר? אולי אפשר פשוט לא לצרוך מזון רע? אולי אפשר לא לשחק את המשחק? להפסיק להקשיב לפרסומות? להתחיל להרוויח זמן במקום להרוויח כסף? לעשות חיים?

כן.

קוראים לזה: "אקולוגיה עירונית". בכל העולם יש קבוצות שעושות זאת. נוטעות עצים, שומרות על המים, מחיות אדמה ובונות קהילה. קוראים לזה גם "פרמקלצ'ר". עץבעיר נולד בזמן שלמדתי פרמקלצ'ר אצל טליה שניידר, ב-2006.

בינתיים יש יותר ויותר אנשים שיודעים מה זה פרמקלצ'ר, ולומדים את השיטה בחוות אקולוגיות מקסימות – חווה ואדם במודיעין, יבולים בכפר מלל, יש מאין בנהלל, ועוד. היישומים הנלמדים הם בדגש כפרי, בהתאמה למקום הלימוד. לפני כשלוש שנים, התחלתי בעזרתו של יהונתן תפוחי ללמד פרמקלצ'ר, בדגש עירוני כמובן.

יש מי שעזבו את העיר והלכו לחפש את הצדק בהרים או במדבר. זהו פתרון נאה אך איננו מקיים. וחוץ מזה, אני לא רוצה לעזוב את העיר! זו העיר שבה נולדתי ופה אני רוצה לחיות.

רב בני האדם גרים בערים, והעיר היא מוקד של בעיות אקולוגיות. העיר הוא גם הפיתרון - היא צורת החיים המקיימת ביותר בשביל המגוון הרחב ביותר של בני אדם. אני חולמת עיר כמרחב אקולוגי שייתן לכולנו איכות חיים, רוגע והרמוניה. בינתיים אנחנו לומדים יחד איך ליצור, כל אחד בדלת אמותיו וכולנו כקהילה, מעגלים תומכי שינוי, יוצרי בריאות, וכל מה שאנו חפצים בו. האפשרויות קיימות, ממש מתחת לאפינו.

כיוון שאנו, בני האדם, מפרים את האקו-סיסטם שלנו באופן שיטתי, עלינו מוטלת האחריות לפעול וליצור באופן אקטיבי מערכות אקולוגיות שעובדות. בעץבעיר אימצנו את עקרונות הפרמקלצ'ר ואנחנו עסוקים בהפצת זרעים של שינוי, בכל מיני דרכים. אחת המרכזיות היא הקורס לשינוי עירוני ברוח הפרמקלצ'ר, והרי עיקרי הדברים:

החדשות הטובות של הפרמקלצ'ר:

~~בעיות הן הזדמנויות לפתרונות
~~עבודה זה כיף - כשעובדים ביחד על משהו שחשוב לכולנו
~~יש לנו מורה נהדר ורב עצמה שנמצא בכל מקום – הטבע
~~המיומנויות הדרושות טבועות בכל אחד מאיתנו – כל אחד יכול לעשות פרמקלצ'ר.

ההרשמה לקורס חורף 2012 החלה.

מצב הרוח

חשבתם פעם על צמד המילים המעניין הזה? הוא מביע עולם ומלואו! מהי הרוח אם לא הרוח המנשבת על חוף הים ומסתננת ממנו אל העיר בינות לבניינים? תאמרו, הכוונה היא לרוח שלנו ולמצבה, ואכן גם הרוח שבנו מנשבת לה על חוף הים וגם אנו זורמים לנו בינות לבניינים, והנה אנחנו בתוך הבית שלנו וגם שם, יש את הרוח שבפנים והרוח שבחוץ, ושתיהן משתנות תדיר, בלתי ניתנות לצפייה או לשליטה, פעם הם למטה ופעם למעלה.

בעצם, “מצב הרוח" הוא צמד מילים נרדף ל"מזג האויר", עוד צמד מילים מופלא, שאורי מאיר צ'יזיק הפנה את תשומת ליבי אליו, כשהתחיל ללמד אותנו את תורת המזגים והליחות. מזג האויר, מהו אם לא מצב הרוח של האויר? וכי איך ניתן לחזות את מצב הרוח של האויר?

האם זה באמת כל כך מפתיע שיורד גשם ביום שבת בבוקרו של חודש יוני? האם זה כל כך מופלא שירד פעם שלג בתל אביב? מנקודת מבטינו כמובן שכל זה נפלא, בדיוק כפי שמצב הרוח שלנו הוא נפלא, שלא לדבר על הרוח עצמה. מנקודת מבטם הלא-קיימת של הרוח ושל האויר, אין בכך שום כלום.

ואבא שלי חוזר ואומר: “אין שום דבר מפתיע במזג האויר", כל יום ומזג האויר שלו, כל רגע והרוח שלו. וכשאני אומרת שהכל משתנה לפי "מזג האויר" לזה אני מתכוונת. שהכל משתנה כל הזמן, אז כך גם המתכונים במיטפח, ומידת ההשקייה הנכונה, ומספר התולעים בקומפוסט, ודעתם של חברי העץ על עניין זה או אחר וכן הלאה. ומה הדבר שאני מנסה כבר שנים ללמוד? איך להתאים את מצב הרוח שלי למזג האויר ולהתבונן בשניהם בשלווה...

אקטיביזם חיובי

חזרנו משם כבר לפני יותר משבוע. החוויות ממשיכות לרוץ בראש, והראש מחפש מילים לתאר, להגדיר מה בדיוק היה שם? למה חזרתי משם כל כך ערה ומלאה באנרגיות חיוביות.

איך עלה בדעתי לא להשתתף? מזל שלא היה בתים מבפנים ולא היה אשרם במידבר השנה, אז לא היה מה שיםריע לנו להגיע, בקלות, לשלושה ימים של אקטיביזם ביער הזורע.

חוץ מזה אני בינתיים לא מוצאת מילים, אז בינתיים שני דברים חשובים. כמה תמונות שמעבירות אולי חלק ממה שהיה שם. והמלצה חמה לתמוך מיד בפסטיבל כדי שיהיה עוד אחד.

עץבעיר נתן שפע של סדנאות ואפילו קורס פרמקלצ'ר. אם אתם מגיעים דרכם אתם יכולים לשלם לפסטיבל במקום לעץ. אם הגעתם דרך העץ, אתם יכולים לתת 50 ש"ח לפסטיבל ואנחנו נוריד את זה מכל פעילות של העץ שתבחרו.

לתחושתי, העץ והפסטיבל הם אחים בדם, אנחנו כל כך שותפים לאותו עולם שזה ממש לא משנה במי מהם אתם מתערבבים - בכספיכם (שדרוש מאוד להמשך קיומינו), בזמנכם, או בשניהם - פשוט לחקת חלק ולעשות שינוי - בחיים שלכם וכמובן - בעולם.

ואפשר פשוט לחתום על העצומה הזו, או לתרום דרך האתר של הפסטיבל.

מפה ירוקה לתל אביב כבר, נו.

נתקלתי בה לראשונה בניו הייבן, והתאהבתי מיד. מפה מודפסת על נייר. מצידה האחד כל ניו הייבן מנוקדת בסמלים ירוקים - גינות קהילתיות, מרכזי מיחזור, מרכזים קהילתיים, חנויות יד שנייה ומסעדות טבעוניות. עקבנו ידידי ואני אחרי המפה וכך התוודעתי גם לגינות קהילתיות מסוגים שונים. מצידה השני של המפה מידע רב אודות האירגונים הירוקים המקומיים, אתרי טבע ורעיונות אקולוגיים. וואו.

הרעיון נולד בניו יורק והיום מתקיים של אירגון GreenMap שתומך במפות ירוקות בכל העולם. מקסים!

בארץ, התברר, יש כבר מפה ירוקה לירושלים. ומה עם תל אביב?

אחרי שנה וחצי של מגעים עם העירייה, המון התעניינות, מצגות יפות ופגישות נלהבות, יש עכשיו סימני שאלה מסביב למימון כמובן.

לארה הצטרפה אלינו והתחילה לחקור בעניין מקורות המימון של מפות ירוקות בעולם - ויש לנו גם רעיונות איך לעשות מפה שכזו, בלי עזרת העירייה - למרות שלטעמי העירייה היא השותפה הטבעית ואני עדיין מקווה שנוכל לעבוד איתה בשיתופעולה מלא.

לימונים מנקים כלים, ובכלל

אחרי שנים של ניסוי ופיתוח, אני חושבת שהגעתי למשהו שעובד. בשבילי בכל מקרה, וכל אחד כרגיל מוזמן לפתח את הגרסה שלו.

חומר ניקוי מקליפות של לימונים
חצאי הלימונים מצטברים במיטפח כמובן, עם כל ארוחה שמכינים יש בין שניים לשישה חצאים שכאלו של לימונים אחרי שנסחט מהם כל המיץ.
את החצאים אני שומרת בצנצנת. מצאתי שצנצנות הקפה נמס של טייסטר צ'ויס עובדות הכי טוב. אם יש משהו טב במוצר הזה, זה הצנצנת, כולל העובדה שהתווית שלו יורדת בקלות, אבל בעיקר שאפשר בקלות לדחוס ולדחוס את קליפות הלימונים.
כך מיום ליום מצטברות ונדחסות הקליפות. אני שמה למטה קצת חומץ. זה מונע התעפשות
צבע הלימונים נהיה צהוב ותוסס מיום ליום. אני נותנת להם לשבת כמה שבועות. כשאני מוכנה לשלב הערבול, הם כבר עיסתיים למדי.
מכינה מרתח לדילול ותוספת ריח ועוד תכונות מרפא וניקוי. שמה עלים של גרניום, רוזמרין, עשב לימון או נים, מה שיש, במים בסיר. מרתיחה. מנמיכה את האש ונותנת לזה לרתוח עוד כמה דקות. לפעמים אני משלבת שם גם מרתח קליפות. את המרתחים אני מערבבת עם חומץ בכלי קיבול מפלאסטיק ושמה אותו בהיכון ליד הבלנדר.
זהו, מערבלים. מעבירים את הקליפות שתססו לבלנדר ומוסיפים נוזלים בכמות נדיבה. מערבלים ושמים לב שהבלנדר לא מתאמץ יותר מדי. אם יש מאמץ, יכול להיות שהלימונים לא תססו מספיק, או שלא הוספנו מספיק נוזלים.
התערובת שמתקבלת היא אחידה לגמרי ומספיק נוזלית כדי להעביר בקלות מהבלנדר לתוך כל צנצנת.
עכשיו כשאני באה לשטוף כלים, אני מעבירה חומר לימוני מהצנצנת לקערה קטנה שמחכה ליד הכיור. מוסיפה קצת מים עד למרקם הכי נוח ושוטפת. עם ליפה כמובן.
זה מנקה??
במיטפח נטול הדאגות (כלומר נטול הטיגון והמוצרים מן החי) זה מנקה מצוין. זה מסיר שומנים במידה, ואם הכלי נשאר קצת שמנוני (מי לא ניגב את כל השמן זית מהצלחת שלו אחרי שסיים?) אז מנגבים במגבת, אחרי הרחצה. מה שנחמד פה זה שהחומר לא מזהם, לא מלכלך, רק מנקה! יש!

פפאייה!

זה לא חדש שאנחנו מתים על פפאיות. הן מגיעות אלינו מזיו שוורצמן מנטעים (אותן אתם יכולים למצוא ברבות מחנויות הטבע), או מחברו צביקה שבבית חנן, או מבילי סטמפל אשר בשדה ורבורג, ולאחרונה קיבלנו גם כמה מיאיר, אבא של שימי, כשביקרנו אותו בחיבת ציון.

אנחנו מכירים שני זנים. זיו מגדל את הצהובות העגלגלות יותר, ויש את המאורכות הכתומות שבילי וצביקה וגם יאיר מגדלים. לאחרונה למדנו על היתרון של הזן הכתום. העץ מפרה את עצמו, יש לו פרחים משני המינים (זכר ונקבה). לקבלת פירות מהזן הראשון, יש צורך בשני עצים, עץ זכר ועץ נקבה.

לעומת זאת זה הזן שמגיע לכאן יותר, נאכל במהירות, הגרעינים הולכים ברובם קומפוסט (למה רק ברובם? בקרוב אכתוב על טעמם החריף, ועל החזרת שהכנתי בעזרתם!), כן, המממ. בקומפוסט הם לא לגמרי מתים. אחרי חצי שנה מפזרים את הקומפוסט הנחמד ברחבי הגינה, והנה זה פלא, עצי פאפיה בכל מקום.

מה עושים? פשוט מוציאים אותם בעדינות ומעבירים לעציצים, ואם אחד מהם גודל במקום נחמד, אה... נותנים לו לגדול.

והם גדלים!!! בנורדאו 58 השכנים מדווחים על פפאיות שנוחתות מגובה הקומה השלישית (שם פיזרתי קומפוסט לפני חמש שנים בערך...)

כאן בחצר של ביאליק 23 צמחו להם כמה עצי פפאייה. שלושה מהם לא שמחים במיוחד, חוסים בצילו של עץ הפיקוס הענק של הבית השכן (זה שאנחנו עוברים אליו!), והם פורחים בפרחים זכריים...

בחזית, ממש בצמוד למשרד, גדל לו מזה שנתיים וחצי עץ פאפייה נקבה!

כשהתחילו לצאת הפירות ממש לא האמנתי. לקח להם המון זמן להבשיל, אבל עכשיו הם מבשילים להם אחד אחד. וכל אחד הוא חגיגה של ממש. פפאיות כאלה טעימות! אני לא יכולה לתאר במילים. תודה לזיו שוורצמן על אותה פפאייה שגידל לפנח שלוש שנים, שאכלתי, ושזירעה נפל בדיוק במקום הנכון!

העץ מושך המון תצומת לב מהמבקרים בכיכר, עושה לנו צל נפלא במשרד, והפאפיות, הו הפפאיות!

גילגולו של מיטבח אחד כחול

היום שמנו את המיטבח הכחול במקומו החדש. איזו היסטוריה! כנראה שבנו אותו בשנות החמישים, יחד עם הדירה שגרתי בה בנורדאו, והוא היה אחת הסיבות המרכזיות שניקשרתי אליה. תמיד שאלתי את עצמי איך אוכל לעזוב אותו, והנה, משהודיע לי שמואל שעלי לעזוב, הסתבר שהוא הולך לפרק את כל הדירה, וכך, המיטבח (שבעצם הפך ברגע זה לארון וסדרת דלתות) עבר איתי לכיכר ביאליק בעזרתו של יאיר משיח, הנגר האקולוגי המקסים (#1). בביאליק נוספו מצידי הארון מדפי עץ, שבנה ניר יסעור, נגר אקלוגי מקסים (#2). והנה משהודיע נועם שעלי לעזוב, הדבר הראשון שהותקן בדירה החדשה הוא הארון הזה. לא לפני שניקינו אותו, והדבקנו את חלקי הפורמאיקה שהתרופפו וחיזקנו את המדף התחתון. המדפים של ניר נצבעו בצבע בייץ כחול ("ימי") ושכבת לכה איטלקית מגוונת (כן כן לא כל כך אקולוגי, נורברט כבר צעק עלי), הכל כדי שיתאימו למיטבח שהתקין בעל הבית החדש, מיטבח מאיקאה (טפו!) בצבע כחול-אפור כהה.

מה אומר ומה אגיד - נראה מקסים!! תודה לגל לוין שפירק, ולדר' נורברט שהרכיב, יחד עם קריס ויריב. תודה תודה!

תספורת חדשה, דירה חדשה

אי הוודאות נמצאת כאן איתנו תמיד, אבל יש את הימים האלה שבהם אי אפשר להתחמק ממנה. יום שישי לפני שבוע בדיוק היה יום שכזה. הלב פירפר, בראש ידעתי שהכל קורה בזמן, אבל הלב פרפר - מה הולך להיות עכשיו? האם הדירה בביאליק 25 היא הדבר הנכון? האם אלי יסכים לקבל אותי עם הנדוניה שלי? כל התכנית השנתית מתערבבת פתאום. מה עושים?

ובכל זאת קרו כמה דברים שתכננו מראש. השמש זרחה, הגינה הושקתה ובעשר הפיעה כאן מאיה, הספרית האקולוגית שלנו, שהכרנו כי היא משתתפת במחזור שש של קורס הפרמקלצ'ר - איזה כיף!

תוך זמן קצר אלון כבר היה ישוב ושיערו החל נגזז. אחריו היה תורי, ובסוף גם אייל קיבל תספורת.

היום כולו התנהל סביב השיער הנגזז. אנשים באו והלכו, אייל עשה סדנת קוסמטיקה, שכנים הציצו, אילנה מיחדשה במרץ על מכונת התפירה. אחר כך התכנסו החברים של העץ להדלקת נר שלישי של חנוכה, קבלת שבת-חנוכה ושיחה על הדירה החדשה.

המשוב היה מדהים, התמיכה שקיבלנו וההבנה, הדיון היה סוער ומלא אהבה בעת ובעונה אחת. הלבבות התחממו וכמעט שיצאו ממקומם. הרוח נישבה לכיוון אחד ברור - המעבר בא במקומו, ההתחדשות מבורכת, והתספורות יפות. איכשהו, התספורת העמיקה את המשמעות של היום. נתנה לנו קרקע, וסימן של התחדשות והתנקות.

למחרת שוב יצאנו לדירה ופגשנו את אלי, הפעם בהרכב יותר מלא. הייתה לנו שיחה ארוכה וטובה, ולמחרת, אחרי שהתלבט קשות (בכל זאת, הבחורה האקולוגית ועץבעיר זה הכל חוץ ממה שהיה לו בראש), הודיע לי שהוא הולך על זה.

נס גדול!

הדירה החדשה

אתמול בתשע בערב התקשרתי לאלי. בליבי כבר קראתי לו "בעל הבית החדש שלי" וקיוותי שכך יהיה.

מוקדם יותר באותו יום אלי בא לבקר כאן. הוא היה לא בנוח עם כל הבלאגן כאן, העומס והליכלוך - בדיוק כל הדברים שהפריעו להרבה אנשים שבאו לבקר כאן, שהוכיחו למי שרצה הוכחה ש"אקולוגיה זה ליכלוך ובלאגן". הדירה החדשה תראה משהו אחר לגמרי (כמו בחיי הקודמים בנורדאו): שניתן לגור בלב העיר, בדירה יפה ומשופצת, לא בקומת קרקע, ועדיין להיות מחוברים לאדמה ולסביבה.

התקשרתי לאלי וקיוויתי לשמוע שהוא בכל זאת סומך עלי. שהוא מאמין לי שאני בחורה מאוד מסודרת ונקייה כשמים אותי בדירה מסודרת ונקייה, ומורידים מסדר יומי שיפוצים וגינון.

מורידים שיפוצים וגינון??
כן ולא. בדירה החדשה לא יהיו שיפוצים, אבל עץבעיר יעשה שיפוצים אקולוגיים איפה שזקוקים להם, הוא יעשה גינון עירוני אקולוגי במקומות שעושים הבדל: בגינות הקהיליות, ואצל בעלי בתים ודירות המעוניינים בגינון שכזה.

המסגרת משתנה, הפעילות לא.

אלי אמר שהוא החליט ללכת איתי. איזו הקלה! כל המתח של היום התפזר, הודעתי לבעל הבית ה"ישן" על עזיבתי לבקשתו, והנה ראה זה פלא, קולו התרכך והוא דיבר קצת יותר. נשמע כאילו הם ממש לא החליטו עדיין מה הם רוצים... נראה לי שיש סיכוי שיבוא מישהו שיגור בדירה כפי שהיא! אבל עוד ימים יגידו. בינתיים אנחנו מתחילים להתארגן למעבר.

לאן עוברים? כמעט ושכחתי לציין... לבית ליד! ביאליק 25, קומה 3.

ההודעה

ערב נר ראשון חנוכה, זמן לניסים, אני ואלון יושבים ועובדים על המייל השבועי (אלון) ועל תמונות לאתר (אני), "אולי נעדכן את העמוד הראשי, נשים את התמונה של הנרות?" אני שואלת. הטלפון מצלצל. נועם, בעל הדירה על הקו. ערב נר ראשון, מוזר, לא מתאים לו.

"תמי, החלטתי לא לחדש לך את החוזה" המילים נוקשות בעור התוף שלי אחת אחת, יש את הרגעים האלה שבהם ברור שמימד הזמן הוא מימד מאוד גמיש, רגעים שכל שבריר מהם מורגש כל כך חזק שהם ארוכים-ארוכים. "יש לך חודשיים למצוא מקום חדש". שאלות ששאלתי: "האם זה כסף?" "מה קרה?" ו"בוא נדבר אולי?" פגשו אוזן ערלה. "תניחי לי, יש לך חודשיים, להתראות". טוב שלא איחל לי "חג שמח"...

או אולי זה דווקא היה ממש במקום לאחל לי חג שמח, ואפילו ניסים וגם נפלאות! הנחתי את הטלפון במושבו, הסתכלתי על אלון שהסתכל עלי חזרה. התחלנו לדבר ולהעלות את כל האפשרויות. להישאר בעיר, למצוא מקום חדש, לעזוב את העיר, מה ממשיך? מה מפסיקים? תוך כדי שאנחנו מדברים, התגבשה אצלי איזו תחושה חזקה של נס. עד רגע כתיבת שורות אלו, אני עדיין לא סגורה עליו, אבל אני יודעת שהוא כאן.

למחרת הייתה הפסקת צהריים כרגיל ואחרי שהאורחים הלכו, היה לי רגע של פחד. מזל שאייל ואורי היו כאן ויחד הלכנו לבניין ליד לראות דירה ששמעתי שמשפצים שם. הדירה מצאה חן בעינינו. מאוד! התחלנו בתקשורת עם בעל הבית החמוד (באמת!) וברגעים אלה אני יושבת ומחכה לתשובתו האם יאות להכניס אותי לדירה יחד עם הנדוניה שקוראים לה עץבעיר. לא החלטה פשוטה לבחור שמשקיע את הנשמה שלו בדירות שהוא משפץ!

בעוד אני מחכה, ולא יכולה לחשוב על שום דבר אחר, הנה כמה מחשבות רנדומליות שעלו לנו, בערב של הפנינג החנוכה שהוקדש לשינוי ששוץף את העץ, ובפגישת הצוות המדהימה שקיימנו אתמול בבוקר:

- העץ צריך פוקוס וזו המתנה הגדולה ביותר שנקבל מהשינוי

- זו ההזדמנות שלנו לבנות דברים יותר נכון. לקחת הפסקה מהגינה, מהשיפוצים, מהחנות. לראות איך כל הרעיונות שלנו שיישמנו בביאליק 23 הם פיילוט נהדר, להדגמה ולשיכפול במקומות הנכונים ובזמן הנכון.

- זו ההזדמנות שלנו להגדיל קצת את הסקלה. לחזק את שיתוף הפעולה עם העירייה ולחשוב על פעולה עירונית. ועל כך נרחיב עוד בפגישות החברים שלנו.

- ואם אמרנו חברים, אין ספק שבהעדר פעילויות כלכלית שכבר התרגלנו לסמוך עליהם, הפנייה לחברים תתחזק.

בינתיים, תודה לכל מי שמביע תמיכה!

כבוד למשאבים

כבר הסתיו עכשיו? או אולי חורף, לפי השעוןמחכים לגשם שיבוא, מדברים עליו, מריחים אותו, חולמים עליו בלילות, מדמיינים ששמענו משהו, אבל בינתיים זו רק המזרקה בכיכר שממשיכה להשפריץ מים, בלי יותר מדי כבוד. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים כבוד? למה לא חיסכון?

אנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה, קרוב ולפעמים גם רחוק ורואים אותם נשפכים "כמים". כמים? מי שאמר זאת לראשונה בודאי לא חשב על 9 ליטר מי שתיה שנשפכים על כל השתנה רק כדי להסיע את התוצר מהבית שלי לבית של השפד"ן! הוא לא חשב על עצים שהופכים לפלאיירים שנזרקים לבור גדול יחד עם חומרי דישון טבעיים, פלסטיקים מזהמים ומתכות כבדות ועוד ועוד, שם ילכו לאיבוד כל המשאבים הללו בחיבוק חזק שהוטבע כבר בתהליכי הייצור.

הוא מן הסתם חשב על מי מעיינות ונחלים שצפה בהם שוצפים בנדיבות, תמיד בתנועה משמחת, מרווים, מנקים, מניעים את החיים. בלעדיהם אין לנו קיום, ואנחנו, במקום לתת להם כבוד, מדברים על חיסכון. חיסכון מניח שיש בזבוז, חיסכון עושה לנו רגשות אשמה, אבל כבוד זה כבר סיפור אחר לגמרי, כשיש כבוד יש מקום לשיתופעולה, לעבודה יחד, לקבלה ונתינה. המים כאן כדי שניקח מהם לשימוש נאות, וניתן אותם בחזרה למערכות טבעיות. כך גם עם כל שאר משאבי הכדור העומדים לרשותינו. אם נשכיל לפעול לפי הנוסחה הפשוטה ש"זבל שווה מזון", נוכל להשתמש במשאבים ביד רחבה, ולשפוך אותם כמו מים חיים, נקיים, מרווים וזורמים למקום הבא בו הם דרושים.

אז פה בעץ התחלנו לחשוב. וכשחשבנו על זה, גילינו הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי לכבד את המשאבים שמגיעים אלינו. התחלנו עם קומפוסט, ועכשיו אייל מייעץ לכל מי שרוצה לעשות, ומתחיל בקרוב קורס קומפוסט. הקורס יקדים אך ביום את כנס גינון גרילה שלנו, שבו נברר מהו גינון גרילה ונמצא את הדרכים לקדם הקמת קבוצות פעולה בעיר שלנו וגם בערים אחרות. שתי הפתיחות הללו יבשרו את זמן חקלאות עירונית, אבל כרגע רק התחלנו את זמן כבוד למשאבים, אז הנה עוד כמה מילים.

אורלב (שהמציאה לעצמה שירות לאומי בעץ!) כתבה על מייק בייק - מתקן אופניים על אופניים שבהחלט מכבד את הגלגלים ויש לנו המון כבוד אליואסף כותב על כבוד למים בבלוג שלנו ב-NRGמעריב. התולעים שלנו ממשיכות לעשות עבודה מצויינת, גם בתקשורת ובעיקר בקופסת הקומפוסט שלהן (אחרי הכתבה על התולעים  כמעט והתדלדלה לנו האוכלוסיה, אבל בעקבות ירידת הטמפרטורות הקלה נצפתה התרבות מעודדת מאוד!). המים אצלינו זורמים מהמיטפח ומהאמבטיה לגינה ולא אל הביוב, והמזון שאנחנו מכינים מדלג באלגנטיות על שלב האריזות וכל מה שהוא חד פעמי. אתם כרגיל מוזמנים להגיע ולראות את הפלאים הפשוטים הללו כל יום שישי בין עשר לשתיים, ועכשיו התחלנו לפתוח גם בימי חמישי, להפסקת אוכל בעץ.

ואם נמשיך, "עסקים כרגיל"? הסיפור הטוב ייגמר? כנראה שלא, הוא רק ישנה צורה, כך על פי אמיר.

כבוד!

תמי

 

שנה טובה ויפה כמו אמריליס,

שנה הופכת לשעברה ושנה חדשה מגיחה ומחליפה את מקומה, ואנו מבקשים שתהיה שנה טובה ויפהפיה כמו האמריליס היפהפה בגינתנו וגם עדינה כמוהו, ושתביא גם פרפרים.

כמו בכל ראש השנה, מאז 2006, העץ חוגג יומולדת, והפעם הוא בן ארבע. מה יבקש לו מתנה? כמובן, עוד חברים! כי הלא בלי חברים, איך ימשיך לצמוח ולגדל עלים? ללבלב ולתת לנו פירות?

אם אתם כבר חברים, זה הרגע לחדש חברות, ואם עדיין לא, אז זה הרגע למסד את היחסים ולהגיד כן להצעת החברות שלנו.

מה מביאה לנו השנה החדשה? נתחיל בסוג של פגרה, הסלון האקולוגי יהיה סגור למשך החגים ובסוכות נחגוג עם זורבה הבודהה ב"עולם הבריא" - מתאים לנו! נשוב לעיר ולסלון האקולוגי בסערה, לפעילות ענפה: נפתח את מחזור מספר שש של קורס הפרמקלצ'ר העירוני, אורי מאיר צ'יזיק יחזור עם קורס הג'אווהר, ב"סרטים לחברים 3" נציג את התכנית השנתית שלנו כמובטח, והסדנאות האהובות ישובו, לִבחירתכם: גלידה או שוקולד או קומפוסט או חיידקים מועילים, ונוסיף עליהן גם סדנאות חדשות: על מזונות על (סופר פוד בלי ללכת לסופר!) ועל ריחות גוף. ננסה השנה שוב לפתוח קורס על ניקיון נקי ואת קורס המלאכות שיש מי שמחכה להם עוד משנה שעברה. בנוסף מתבשלים להם שיתופי פעולה עם העירייה סביב הקומפוסט אהובנו עם קמפיין "350 קומפוסטאים ראשונים לתל אביב", וסביב היוזמה שלנו למיפוי ירוק של העיר - הגיע הזמן!

אז אני נכנסת עכשיו לשקט של חגים וניקיונות סתיו, טראנס במדבר ואיתחול מחדש של גוף ונפש - שנה עצומה מחכה לי מעבר לסוכה!

שנה טובה ומופלאה, להתראות במדבר או אחרי,

תמי

על צרכנות רגועה

הפעם האחרונה שעשיתי קניות ברוח "תרבות הצריכה" הייתה ב-2006. אני זוכרת את הרגע שבו הבטחתי לעצמי שדי! הלאה הצרכנות הפוגענית ומי החליט שזו תרבות? יצאתי למסע חיפוש אחרי תרבות אחרת. עם הזמן גיליתי שלא הפסקתי להיות צרכנית - פשוט נרגעתי. אני שואפת לפעול כמו כל יצור אינטלגנטי אחר על פני הכדור: לצרוך תוך כדי תרומה לבריאות שלי ושל הסביבה. כמו שאומרים בפרמקלצ'ר: לעשות שכל פעולה תניב שתי תוצאות חיוביות לפחות. להשתחרר מההנחה המוטעית שאם אני מרוויחה, מישהי אחרת (פעמים רבות זו הסביבה) מפסידה. צרכנות רגועה היא הדרך המתקדמת לקיום והנאה, משהו שכל חיידק ממוצע יודע לעשות! גם אני רוצה!

למשל, תראו כמה חם ולח! סתם דוגמה, כי על זה כולם מדברים - איכשהו המזגן לא עוזר למצב הרוח. אבל לכל המתלוננים יש מים זורמים וים ומקפיא, שלושה דברים שהופכים אותנו לעשירים ויכולים גם להפוך אותנו למאושרים. צאו וחשבו כמה עולה מקלחת של שתי דקות, שמימיה זורמים להשקיית עץ התות שבגינה. אני משתמשת במי שתייה כדי להתרענן כמה פעמים ביום שבא לי, אם במקלחת ואם בשתייה ואם באכילת אבטיח. אני מנסה לעומת זאת לא להשתמש במי שתייה להורדת המים בשירותים (תרבות הצריכה קלאסיק!). אני הולכת לים כשנהייה לי חם מדי, ואם אין זמן לים, אז אני עושה לי גלידה, ומחייכת. כי הגלידה היא הכי טעימה כשהכי חם!

אז כל מי שנמאס לו מהלחץ של תרבות הצריכה, הדרך החוצה היא קלה ורצופה בוויתורים מרעננים! "וויתור" לא כמו "קורבן" ("אוי! השנה לא אקנה משקפיי שמש של גוצ'י, אני קורבן אקולוגי") אלא כמו להיפטר משני הקילו המיותרים או לבטל פגישה משעממת ("איזה כיף! השנה אין צורך להוציא זמן בחנויות למשקפי שמש, פשוט אאמץ את משקפי השמש שאחותי קנתה לעצמה והתחרטה - הן מתאימוות לי בול"). אפשר להפסיק להיכנס לחנויות משמימות ולהתחנן שלא יתנו לי שקית, וללכת במקום לשוק קח-תן או חנות יד שנייה. גם מוצאים כל מה שרוצים וגם פוגשים אנשים נחמדים ורגועים. אפשר להקים קואופרטיב, כמו זה שטל-אל התחיל בפלורנטין או כמו הקואופרטיקווה, בו אני חברה גאה.

אם נשים לרגע בצד את החום, אפשר להתחיל לחשוב על החגים. עם המשקפיים של תרבות הצריכה על האף, הלב מתכווץ ולא יודע להחילט מה יותר מלחיץ: החום או הקניות של החגים. אפשר להחליף משקפיים ולפתוח את העיניים! אנחנו מוקפים באנשים מוכשרים שעושים דברים נהדרים. למה לא לתמוך בהם ולהינות מהדברים שהם עושים? לוקח רגע להתרגל לחוסר האחידות של המוצרים, לאריזות הממוחזרות, לחוסר הוודאות באספקה... אבל כשמתרגלים, אי אפשר לחזור אחורה. מוצרי קוסמטיקה וטיפוח לבית, בובות, תיקים, עוגות וממתקים, ריבות וחמוצים, והכל מגיע עם חיוך של מישהו שמכירים. אני מעדיפה נשמה על פני "שירות לקוחות" ואמון על פני תקנים אקולוגיים. עם חברים אפשר גם לעשות בארטרים שזה אדיר. זה באמת על קצה המזלג... בהמשך העונה נכתוב ונפרט על חוויותינו בעולם הצרכנות הרגועה, ואתם מוזמנים לבוא לסלון האקולוגי כל יום שישי בין עשר לשתיים לחוות אותה בעצמיכם.

קיץ חם ונעעעעעעעים,

תמי

זהו!

אני תמיד אוכלת "בפנים", כלומר בבית שלי, בעץ. הסיבה היחידה שלי לאכול בחוץ היא חברתית: גלידה מזדמנת עם האחיין, סושי נדיר אם מישהו מתעקש להזמין אותי לאכול בחוץ, חומוס באבא גיל, או משהו אצל אריה, בבודהה בורגר כשנפגשים לפגישה מחוץ לעץ, או איזה הבלחה רצינית של קפה ועוגה. אין יותר מידי אפשרויות, ובכל מה שקשור לאוכל כמו שאני מכינה - אין כלום בעיר - נדה. עד שזה משתנה ופתאום יש!

קוראים לזה טעם הדובדבן, זה צמוד לניצת הדובדבן, וזה מבשר עידן חדש בתל אביב. זה הדבר האמיתי. בר משקאות וחטיפים נאים ומשובחים - מיזם של ניב רפאל ושי דוידוביץ'. שני גיבורים מקומיים, ואני נשארת בלי מילים חוץ מ- כל הכבוד! מזל שאלון גם כתב על טעם הדובדבן ברהיטות אופיינית.

לא אסתפק במילים באחד-אפס, אוסיף ואכביר במילים לכל הבאים לבר כשאני שם, ואני מתכוונת להיות שם הרבה.

אז להתראות בטעם הדובדבן!

-- תמי

צרכנות רגועה של כוסות

היה לילה לבן לפני מספר שבועות, והיו המון המון אנשים. הם זרמו לכאן מהאירוע ההמוני שבכיכר, מחפשים משהו מעניין לשתות. חלקם כבר אחזו בידם כוסות פלסטיק חד פעמיות מהבר בחוץ שמכר בירה בסתם כוסות רגילות.

רגע, מה כל כך רגיל בכוסות פלסטיק?? הן הרי לא היו כאן "פעם". פעם, לפני 30 שנה הם פשוט לא היו. 30 שנים זה ממש לא נצח. ולכן אני מניחה שלא נחכה נצח לפני שהן יעלמו בדיוק כפי שהופיעו.

בעץ, אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי להעלים אותן מחיינו.

וכך, משנכנסו אנשים למיטפח וברצונם עארק מחוזק, או שייק בננות עם ליקר של אמא שלי, הם קיבלו מה שרצו, אבל בכוס זכוכית. חלקם קפאו על עמדם: "אההה... אין לכם חדפעמי?" הם קיבלו מבט קר כמו סכין: "לא!" והם ענו: "אז לשתות כאן?" התשובה התחממה מיד: ""את יכולה ללכת עם הכוס לאן שאת רוצה! פשוט תחזירי אותה כשגמרת את הסיבוב".

ויש מי שניחשו שכל הכוסות שלנו יעלמו. אמנם לא היו לנו המון כוסות, אבל בסוף הערב, אחרי שהשקנו עשרות רבות של בליינים חמודים, ספירת הנעדרות עמדה על 4!!!

מה זה מראה?

זה מראה לטעמי, שכשיש תקשורת אוטנטית, מתקיים חיבור ואמון בין אדם לאדם, ובין אדם ל"חפץ", ואז ברב המקרים, הכוס חוזרת למקום, כי יש כבוד, ואם לא, אני בטוחה שזה מתוך שיכרות קלה ולא מתוך שום כוונה רעה!

ובכל זאת, כוסות נעלמו וגם כך לא היו לנו מספיק מלכתכילה. מה עושים? מגיעים במקרה לשוק בנהלל, או בכל מקום אחר, ולו'קחים כמה כוסות שרוצים! ככה זה בעולם של עודפים, אין מחסור בכוסות, ויש לעשות מאמץ כדי לחוש כבוד לחפצים.

אנחנו עושים את זה בעץ.

ועוד הערה: כמה זה כיף לשתות מיץ אבטיח קר עם קוביות קבטיח מכוס חדשה... הכוסות שהבאנו מנהלל הרבה יותר שוות מאלו שנעלמו!

בכניסה לכנסת

משהו שבאמת השאיר עלי רושם מעורר חיוכים זו חווית הכניסה שלי לכנסת. אתם יודעים בדיקות ביטחוניות וכל זה. אחרי ששמעתי ממארגני הכנסת ש"אי אפשר להכניס דיסק און קי לכנסת", ניסיתי לארוז עם מחשבה תחילה, אבל באמת לא יכולתי לנחש מה עוד יהיה אסור. זה הזכיר לי קצת את חוויותי מטיסות בינלאומיות, אבל, הזכרתי לעצמי שיש לי אזרחות ישראלית ושאני בחורה ג'ינג'ית וקטנה וחשבתי שיהיה בסדר.

אז לא עזרו לי הנמשים. עצרו אותי ולקחו לי את התיק. למה?

כי היה בו בקבוק זכוכית עם התה שלי. "לא מכניסים בקבוקי זכוכית לכנסת". כשהתחלתי שיחה עם הבודק לגבי כוסות חד פעמיות וזה שהן לא סביבתיות, ניגש אלי איזה רב-בדק וסימן לי, בטון הכי מאיים ובשפת גוף של אנשי ביטחון מהסרטים, לסור הצידה. בעודי סרה, הכריזה הבדקנית שיש לי גם "בגדים" בתיק. "זוג גרביים וסוודר" תיקנתי (אולי גם המגבת שלי הקפיצה להם את המכשירים, יכול להיות שהם לא קראו את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). "אסור להכניס בגדים לכנסת" (יודעים למה? כי אני עלולה להתחפש!). הכי קשה הייתה הפרידה מהאוכל. "אסור להכניס אוכל לכנסת". "למה?" שאלתי במצוקה גוברת. רוצים לנחש?... כי אולי האוכל שלי לא כשר ואין הכנסה של אוכל לא כשר לכנסת. רוצים לאכול? אין בעייה, יש מזנון.

כשהרב-בודק הציע לי לחזור הביתה, כמעט שעשיתי זאת, אבל החלטתי שההשתתפות בכנס תתרום יותר ממעשה הפגנתי שולי. נכנסתי ללא התיק, ואכן נאלצתי להשתמש בכוס חד פעמית (טפו!) ואחרי זה ללגום מים מינראליים מבקבוק אישי (טפו!!!!!), כי הייתי "דוברת" אז נתנו לי. והייתי צמאה.

אוף איתך, מערכת! לא פלא שהבאים בשערייך על בסיס יומיומי מקבלים צבע אפור.

מים אפורים בכנסת

ביום שלישי השבוע נערך כנס בכנסת לקידום הצעת החוק של דב חנין וניצן הורוביץ להסדרת המים האפורים. איכשהו יצא שהוזמנתי לייצג את "הציבור שכבר עושה" או במילים אחרות "לא מחכה לחוק". הייתי בתפקיד הבחורה הנחמדה עם המצגת הנחמדה בסוף ונורא התרגשתי.

חבל שלא דיברתי בהתחלה כי אז יכולתי להתרכז קצת יותר במה שנאמר בכנס, והיה למי להקשיב ומה ללמוד - היה כנס טוב!

הנה כמה שיקופיות נבחרות מהמצגת שלי. המסר העיקרי היה שמים אפורים באים בכל מיני גוונים ואי אפשר לפעול לגביהם בדרך אחת. בעולם שאני רואה, לכל אינסטלטור יש גם מומחיות במיחזור מים, וכשהוא מגיע לביקור יש לו מה להציע גם בתחום הזה, ובהתאמה לבית ולבעלת הבית, לתקציב ולהרגלי החיים שלה. אני מקווה שהחוק יעודד התפתחות שכזו.

הנה עצומה מטעם AVVAZ לקידום העניינים.

טו טו טו

איזה כיייף היה אתמול בט"ו בעץ! לא ברור לי איך אי מצליחה להיות כל פעם מופתעת מחדש, כל פעם מוקסמת מחדש מהאנשים שמקיפים את העץ, שבאים כדי להיות ולפגוש ולחייך ולאחרונה גם לשיר ולספר סיפורים ולהקריא שירים. אין לי מילים - היה מקסים.

ואלון האחד והיחיד אפילו נותן כאן את כל תכנית הסדר הנפלא שהוא העביר, וכאן גם רשמיו ועוד תמונות.

דוקטור נורברט

נראה כמו שיר של הביטלס עם שגיאת כתיב, אבל לא שיר ולא טעות, אלא תגלית אמיתית ומופלאה. אולי הפליאה לא צריכה להיות כל כך גדולה, הלא אחרי הכל זה היופי בעיר הגדולה, שכל הדברים צפופים כל כך, ואם מי שדר בעיר פוקח את העיניים ומפעיל את הפה כשהוא מחפש משהו, ודאי כי הדבר ימצא, וברדיוס שאיננו מחוץ לתחום, אפילו של אופניים ולפעמים אפילו הרגליים.

מעשה שהיה כך היה. רציתי לאתר את החברה המשפחתית שמייצרת צבעים, לקראת חידוש השיפוצים האקולוגיים, ושיעור הפרמקלצ'ר שתיכננתי. תיכננתי לשתף בידע שלי על צבע אקולוגי. אז התקשרתי לסהר סרברניק, החנות האגדית ברחוב דרך יפו, משה לא ידע על מה אני מדברת, אבל אמר שנורברט בטח יידע ונתן לי מספר טלפון.

באותו ערב הופיע בסלון האקולוגי דר. נורברט, התלהבנו מלמצוא אחד את השני בשכונה, וקבענו שיבוא ללמד למחרת, במפגש השלישי של קורס הפרמקלצ'ר העירוני שלנו. הייתה לי הרגשה טובה.

המציאות עקפה את ההרגשה שלי בסיבוב!

נורברט, מלבד היותו איש מקסים ומצחיק ואותנטי כמו שגרמנים יכולים להיות, הוא גם מומחה אמיתי לבנייה אקולוגית. החלק הכי טוב מגיע... נורברט לא גר במדבר או במצפה בגליל! אלא ממש כאן ברחוב קינג ג'ורג' (כשהוא לא בגרמניה). כלי הרכב שלו זה אופניים עם עגלה, והאהבה הכי גדולה שלו, זה טיח מוזאיקה.

החנות המשפחתית היא נדיר, כך גילתה לי מיכל ויטל, מומחית לא קטנה בפני עצמה, ומעבירה סדנאות יחד עם נורברט. מקווה שבקרוב גם בסלון האקולוגי.

התפוזונים של השכנים

קטנים יותר... חמוצים יותר... נפלאים כשפורסים אותם לפרוסות ומייבשים. אפשר להוסיף אותם לכל תבשיל בתור תבלין חמוץ ולקישוט. אני נהניתי מהם בתוך מרק אפרסמון עם פאפאיה וקרמבולה מיובשות גם הן. זה היה מעדן אמיתי.

מה זה מרק אפרסמון? פשוט אפרסמון מאוד בשל...

ומה הקשר לשכנים? אה! אז לפני זמן קצר הסתיים השיפוץ בבניין שבפינת רחוב הס ואידלסון, והגינה שם השתפצרה ועכשיו היא מתגאה בחמישה עצי תפוז ננסי. והנה הגיעה לה העונה והעצים מלאו פירות והשכנים עוברים על ידם ומתעלמים! וכבד, כבד לעצים!

אז הלכתי והתדפקתי על דלתות השכנים. אחד אחד עברתי, הזמנתי למסיבת החנוכה שלנו וביקשתי רשות להקל על העצים.

הרשות ניתנה, ומאז אני אוספת מלוא הטנא תפוזונים נחמדים, פורסת ומייבשת. זה יפיפה וזה טעים, וזה מהשכנים.

שכנות

בשיעור השלישי של מחזור ג' של קורס הפרמקלצ'ר שלנו עשינו כרגיל ליקוט עירוני. לירון סחב אל הגינה בלוק איטונג פשוט וכעור למראה. "מה נעשה איתו?" אולי עציץ? אולי נבנה איתו משהו? אולי ואולי. ובינתיים הבלוק שוכב לו חסר מעש ומוסיף למראה המוזנח של החצר האחורית. אישהו, כמו עוד כמה פריטים בחצר, הוא לא הושלך החוצה וחיכה ליומו.

היום, בעודי כותבת במרץ על המחשב, אני רואה דמות חדשה הולכת הלוך ושוב בחצר של הבית הצמוד. הדמות נראתה ידידותית למראה וקיוותי שהדמות היא הדייר החדש בדירה שלאחרונה עברה הסבה ממרפאת שיניים (מיתולוגית) לדירת מגורים. רצינו שיבואו דיירים עם ראש אקולוגי כדי שנוכל לאחד גינות. בעיקר רציתי שיהיו אלה שכנים שינצלו את הגינה האחורית שלהם ויטפחו אותה כל שלא יהיו שם עוד התיישבויות בלתי נעימות (כן כן).

ובכן, הסתכלתי הלוך, הסתכלתי שוב, והסוף קילפתי את עצמי מהמסך ויצאתי החוצה "לעשות קומפוסט". תפסתי את הדמות לשיחת הכרות, אחרי הכל, מאז שהתחיל הסתיו אני מתרגלת שכנות.

אז איך כל זה קשור לבלוק??

צב בים ובטטה בגינה

היום החלטתי שהסתיו הגיע ויצאתי להליכה בים. זה משהו שעשיתי כל בוקר עד שנהייה לי חם מדי ועברתי לשחייה. אז הלכתי. אני יורדת בטרומפלדור, משאירה את הנעליים על החול ומתחילה ללכת לכיוון הדולפינריום. בדרך חזרה, מקווה שהנעליים מחכות לי ואז נכנסת לשחות.

בדרך לדולפינריום ראיתי משהו מוזר שדומה לצב ים ענק מונח על החול. תוך שאני מתקרבת אמרתי לעצמי שילדים בנו ארמון בחול ממש דומה לצב. כשהתקרבתי עוד, לא האמנתי. זה באמת היה צב. עצרתי את הליכתי הנמרצת. עצרתי והסתכלתי על הגופה האומללה הזו. מה הרג אותו?

המשכתי ללכת, מוטרדת. חשבתי שאחזור אחר כך עם מצלמה, אבל עשר דקות מאוחר יותר, כשחזרתי מהדולפינריום חזרה לכיוון הנעליים, כבר היו ליד הצב שני מנקים שעטו שקיות ניילון על ידיהם, מכניסים את הצב באי נוחיות ברורה לשקית צהובה שלא ממש הצליחה להכיל אותו. המראה היה יותר ממטריד.

חזרתי הביתה עצובה, אז הגינה החליטה לשמח אותי. הסתכלתי בעלי הבטטה הפורצים לכל עבר ונזכרתי שרעי כתב שעכשיו הוא קוטף בטטות, שהן בעצם התעבות של השורש של הצמח. התחלתי לחפור באדמה, חושבת על גופת הצב שהייתה צריכה להגיעה לאדמה ולא לשקית צהובה, ואכן, ממש קרוב לפני השטח,חיכתה לי שם בטטה. ועוד אחת!

אבטיח מלוח

"אבל זה בטוח לא אורגני!!" הזדעזעה איה. יעל ואני תוך שאנו יוצאות מהאוטו בהחלטיות ענינו לה בשני קולות שזה מרוסס 100%, זה מקומי, זה גלילי, זה טרי, ושורת המחץ: אנחנו הולכות לתמוך בפרנסה של משפחה. לא לקחנו בחשבון הפתעות בתוך האבטיח.

האבטיח האקולוגי הזה נקנה ללא היסוס, והאשה הערביה הזקנה ציינה שהוא נקטף עוד באותו הבוקר.

למחרת נבצע האבטיח. כבר במכת הסכין הרגשתי שמשהו שונה. הוא היה קשה יותר לביקוע. כשנבקע, הופתעתי שוב... גרעינים! אבל לא שחורים, אלא כאלה שממש קוראים להם "גרעינים של אבטיח". כמו פעם.

כשהייתי ילדה לא סבלתי אבטיח. לא סבלתי את רב הדברים. גיליתי אותו רק בשנים האחרונות, בגירסתו האורגנית (והטעימה מאוד מאוד!) של רעי. אז זה בהחלט הפעם הראשונה שאני טועמת אבטיח כמו פעם, שאותו אני זוכרת רק במראה... מה אומר ומה אגיד? טעים!!!

אני מודדת

הסבירו לי. אלון הסביר, חנן הסביר. ואז הם הסבירו שוב, יותר לאט. ואז חנן הביא לי ספר שלם - 150 עמודים, אמר לי להתחיל לקרוא. התחלתי.

שום דבר לא עזר. חשמל זה לא מים. ביום שהתחלתי לחשוב על משאבים ולחפש את הדרך לכבד אותם, חשבתי קודם כל על אדמה, על קומפוסט. השלב הבא היה מים. התחלתי לאסוף אותם, לא לתת להם ללכת לאיבוד. הם כל כך יפים כשהם יוצאים מהברז!

אבל חשמל? מי רואה אותו? איך סופרים אותו? כל מי ששכל בקודקודו לדברים מעין אלה, חנן למשל, או אלון, יכול. אני לא.

עד שבא הווטומטר ושינה את חיי. מי היה מאמין שכמה ספרות בסגנון שעון דיגיטאלי קלאסי יכולות לרגש אותי עד כדי כך!

כל כך פשוט - כל מכשיר בבית במעקב, והצריכה הכוללת מגלה את עצמה במטבע שאפילו אני יכולה להבין - שקלים. כמה דקות לתוך הניסיון כבר ידעתי שהגיע הזמן להתקין מפסק חכם במקום זה הישן מחוסר המתג שאליו מחוברים המחשבים שלי והחברים שלהם. זה לא שלא חשבתי על זה קודם, אבל הידיעה שהמפסק הישן הזה עלול להיות אחראי על חלק מאותם 40 וואט מסתוריים שהבית ממשיך לצרוך אחרי שמכבים את כל צרכני החשמל שבו, היא תמריץ חסר תקדים!

זה עובד - אתם מתקינים את הדבר הזה ומיד מתחילים לחסוך בחשמל. הוא מפסיק להיות שקוף!

אבא שלי והמים

אמא אמרה לי כשהיא צוחקת: "אל תשאלי, השפעת על אבא, הוא התחיל לאסוף מים". כמובן שהתמלאתי שמחה וגאווה, אבל בביקור האחרון בבית הורי היה ברור שלא "השפעתי" עליו, רק הזכרתי לו משהו ששכח. אולי יותר מדויק, אבא פתאום נזכר כמה חשובים המים, והפסיק איזה קו מחשבה (עליו גדלתי) שאין לנו מה לעשות בקשר לדברים כי יש כבר מי שדואג להם.

לא, אם אנחנו לא נכבד את המים, אף אחד לא יכבד אותם.

אז מה אבא עושה?

אור-BUNNY

ביום רביעי, כשחזרתי מהקניות עם גליבטר, חיכתה לי הפתעה בחדר המדרגות. ארנב. הוא הגיע עם הכלוב ונסורת ואפילו אוכל, רק בלי פתק החלפה. קשה היה לא לשים לב כמה שהוא שעיר, וחמוד, ואומלל בתוך הכלוב שלו. למה אנשים עושים את זה? ברור שבהרבה מקרים, כמו זה שניצב לפני ביום רביעי, המעשה איננו מלווה במחשבה מרובה.

אובדת עצות לרגע, אך מיד נזכרתי בעליזה. לעליזה יש גן ילדים מקסים ברחוב בוגרשוב. פגשתי אותה בשיעור מבוא של אמנון חכים, שנערך אצלה. הילדים של עדי אשר המאפשר הולכים לגן של עליזה. התקשרתי לעדי.

עדי שגם חתום על ההברקה "אור-BUNNY", הזכיר לי שלעליזה יש פינת חי וככה ביום שישי בבוקר הובל הארנב, על כלובו לגן, שם התקבל בקריאות שמחה של הילדים ובתקווה של הגננת שמדובר בארנבת.

מה אני מבינה בארנבים? אני יודעת שהם קומפוסטאים נהדרים - אוכלים את כל שאריות הירקות מצד אחד ועושים קקי צימחוני משובח מהצד השני, אותו כמובן שמים בערימת הקומפוסט להשבחתה. כמעט שהתפתתי. אבל ארנבון כזה, אורבני ככל שיהיה, צריך מרחב מחייה. הכרתי מישהי שגידלה שתי ארנבות במרפסת בשביל הכיף ובשביל הקומפוסט. פה המרחב הוא הגינה ולא נראה לי שהבאני החמוד הזה היה שורד לילה אחד בחברת כל החתולים שוחרי השעשועים.

שמחתי שהייתה לי סיבה לבוא בשנית לגן של עליזה. מאז הביקור הקודם צמח לו ספסל מקסים שהוא גם מתקן משחקים לילדים. הספסל נבנה בהדרכתו של בני ויטל מפרדס חנה, ועשוי בעיקר מבוץ, אבל גם קצת בטון בשכבה החיצונית, לעמידות. עליזה הראתה לי את ערימת הקומפוסט שלה וקיבלה על הדרך כמה טיפים להמשך קומפוסטציה מוצלח : )

חרציות זה דווקא יפה

שלשום עברתי במעבר בין הכיכר לרחוב טשרניחובסקי. לא יכולתי שלא לעצור ליד ים החרציות שפרח לו בגינה של הבית הנטוש שניצב לו נכלם בין בית ביאליק היפהפה לבין פליציה הכתומה. ככה באמצע העיר, הטבע מוצא את המקומות הפתוחים, פורץ לו במלוא הדרו ומכריז: אביב.

חרציות. כל כך פשוטות, כל כך צהובות. זכרונות עולים. סבתא שלי הייתה קוטפת חרציות ושמה בכד קטן לקישוט. הצבע החלמוני הזה היה האהוב עלי ביותר בקופסת צבעי הפנדה. תמיד היה הראשון שנגמר.

לקחתי שלוש חרציות וסידרתי בכד קטן לקישוט.

אתמול התעוררתי לקולו של החרמש המכאני. "גזם" חשבתי לעצמי, ויצאתי לחפש את הגוזמים ברינה. חסר לי גזם. מצאתי אותם מחסלים את החרציות. נתתי לזעם להיכנס ולצאת, וניגשתי אליהם עם כל האהבה שבעולם. הם הרי עושים את העבודה שלהם, ופשוט לא רואים את החרציות.

קודם כל ביקשתי שיביאו לי כמה שקי גזם. זה כבר עורר תשומת לב ועניין מהצד שלהם ותחושת קרבה מהצד שלי - אני הרי תלויה ברצונם הטוב. בהמשך, תוך שהם אוספים לי גזם חרציות לתוך שקיות של העירייה, ואני משתתפת בעבודה, או מצלמת, התפתחה שיחה על ניקיון. הם נשלחו לנקות את השטח לקראת האירוע הממלכתי שיתקיים פה בשניים באפריל.

אני מתרגשת

קורס פרמהקלצ'ר עירוני, כאן בעץבעיר. ההרשמה מתחילה עכשיו.

לפני שלוש שנים, התקשרה אלי חברתי שלומית והציעה לי להצטרף אליה ל"סוף שבוע אורגני" בצפון. היה זה אחד המקרים הנדירים שבהם פיניתי סוף שבוע ליציאה מן העיר. זה פשוט הרגיש נכון, לא ידעתי בכלל לאן אני נוסעת.

הסתבר שנסעתי לסופשבוע של היכרות עם שיטת הפרמהקלצ'ר. דברים בראש התחברו ושלחו אותי אחורה למפגש המכונן שהיה לי בחילופי המאה עם בחורה מדהימה בשם קרוליין הוק, איתה נסעתי לברנינגמן. ממנה שמעתי לראשונה את המילה המוזרה "פרמהקלצ'ר" וגם את המילה: ססטיינאביליטי (סילחו לי אבל בחילופי המאה הייתי בארץ אחרת ודיברו שם אנגלית. לא ידעתי אז מה זה ססטיינאביליטי, לא כל שכן מהי קיימות).

בלוטם שבגליל פגשתי את אורנה וצביקה שהעבירו סוףשבוע מאלף, והכל התחבר. הספר "ניחוחות מרפא" היה שם למכירה ואני הלא קראתי אותו באדיקות. פתאום הסתבר שהמתרגמת שלו היא אשת פרמהקלצ'ר. והיה עוד ספר פרי תרגומה. זבלאנושי. קניתי אותו.

בחזרה בבית בתל אביב לא עזבתי את זבלאנושי לרגע, והתחבטתי לגבי הסיכויים שיום אחד אעשה קומפוסט. התקשרתי לטליה שניידר ונרשמתי לקורס הפרמהקלצ'ר המלא. חברתי החדשה מירה גיל, מאופק חדש נרשמה גם היא. וכך מצאתי את עצמי נוסעת עמה כל יום רביעי למשק צוף שבפרדס חנה.

כל שיעור היה יותר מדהים מקודמו. הכל התחבר, כל הדברים שהרגשתי בבטן, שראיתי בחו"ל, שידעתי שעלי לעשות, פתאום הכל התיישב במערכת שיש לה שפה, ותבניות, ושיטות שניתן לאמץ. העולם שלי התארגן מחדש, והדירה שלי התחילה להשתדרג ולהפוך לדירה מקיימת יותר ויותר.

פתאם התחברתי לאדמה. אני, הילדה העירונית שמעולם לא חיבבה שילשולים ולא התעניינה בעכבישים (להיפך!!), התחלתי לצלם מקרוב תופעות שנראו לי כמו הקסם הגדול ביותר ביקום. כלומר, ברור, הרי פתאם ראיתי את היקום: זרע של לימון שנובט, נבטים של חמניה מכוסים בקליפת הגרעין, חיטה שיבשה "מטילה" זרעים, סירפדים בתה, ועוד תגליות מדהימות

מה שהיה הכי מדהים זה לדעת שכל הדברים האלה התרחשו כל הזמן ממש מתחת לאפי, ואני כשלתי מלראותם.

אלה הם הדברים הכי אמיתיים, והם נמצאים ממש כאן, בכל פינה בבית שלנו, גם אם הוא נמצא בעיר. ונכון, יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות כדי להזמין את כל השפע המדהים הזה לדור איתנו. בשביל זה התחלתי את עץבעיר, ובשביל זה אנחנו פותחים עכשיו קורס פרמהקלצ'ר.

אני מתרגשת...

אקולוגיה שכנית

כמעט שנה מאז שעברתי לכאן והנה מיסדתי קשר שכני דומה לזה שהיה לי בדירתי הקודמת, בשדרות נורדאו. שם הייתי מכבסת אצל השכן מלמעלה, מרקו, והוא בתורו "רכב" על הרשת האלחוטית שלי. בין לבין היה גם זורק לי את הארץ של סוף השבוע בדרכו במורד המדרגות. אחרי שסיים לקרוא בו כמובן.

אז בוקר שבת אחד הוזמנתי לארוחת בוקר אצל השכנים ממול. שתיתי תה וצפיתי בהם אוכלים ביצים וגבינות וכל מיני דברים מעניינים אחרים, לקראת סוף הארוחה המכונת כביסה אשר נמצאת במטבחם נכנסה לסחיטה ופתאום שמתי לב אליה וחשבתי שהגיע הזמן להפסיק עם מנהג המכבסה.

כל מה שהייתי צריכה להגיד זה: "יו! איזה כיף לכם שיש לכם מכונת כביסה" וההזמנה לא איחרה לבוא. מאז אני מכבסת אצל השכנים ממול.

ובאמת, אנשי העיר היקרים, למה כל אחד מאיתנו מרגיש שיש לו צורך במכונות גדולות כמו מכונת כביסה או מכונית, שיהיו פרטיות משלו? זה יקר, זה תופס מקום, וכשזה מתקלקל אז צריך לטפל בזה.

התופעה היא תמוהה במיוחד אצל אנשים שמנהלים משק בית של בודד או זוג שותפים - מה הקטע? אנחנו חיים בעיר, כל כך קרובים אחד לשני ויש כל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים להשתתף בהם. למשל מקדחה. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, ביתי מלא בכלי עבודה, חומרי גלם, וגם סולם גבוה גבוה שמגיע עד השמיים (זה גובה התקרה בבניין שלנו), אז ברור שכל השכנים לא צריכים להחזיק כל אחד סולם ענק, או מקדחה או שק מלט. פעם בכמה חודשים, כשמתעורר הצורך, הם יודעים על איזה דלת להתדפק.

ואני בתורי נכנסת אליהם עם הכביסה שלי, ומהשבוע מקבלת גם עיתוני סוף שבוע יד שניה.

ושוב מגלה שאין בהם הרבה מה לקרוא...

בקשר לאוטו, אני מזמינה אותכם לעיין ברעיון ה"אוטובשותף" של אבי לוי (מפעולה ירוקה) ושלי. כשמשתתפים במשאבים, אם וכאשר יש תקלה אז מתחלקים בהשקעת הזמן והכסף הדרוש לטיפול.

תחשבו על כל המכונות הגדולות שבבעלותכם... כמה זמן הן יושבות להן בין שימוש לשימוש. לא חבל? : )

הסלון האקולוגי, מואר!

אתמול הייתה לנו מסיבת חנוכה מפתיעה. באו המון אנשים, חלקם הגדול מקרוב, חלקם הלא מבוטל אינני מכירה כלל. אדייק ואומר - לא הכרתי, עד אתמול.

תמר הגיעה לכאן בבוקר ועשתה קסמים. בערב היו לנו אורות קריסמס מהבהבים, נרות בצנצנות תלויות מהעצים וענפים ענקיים של איזה שיח טרופי ענק מאחת החצרות בשכונה. לא חתכנו אותם חלילה, מצאנו אותם חתוכים ומושלכים במכולה והם עשו לנו חלק ענק מההבדל. כל מה שהיה מיותר עבר ליום אחד לחדר השינה וכל מה שנשאר שיחק תפקיד של רקע למפגש חברתי-קולינארי כייפי.

אז מה היה לנו? חוץ מהחיוכים של תמר ונרות חנוכה שאלון הדליק בכישרון מוסיקלי רב, היו גם המון אורחים מעניינים, ששתו מהפונץ' (תודה לכל מי שהביא יין - ותרם לנס הפונ'ץ שלא נגמר), יין אורגני של יקב בשן שאסף לקח עליו אחריות, ואחר כך פגש את שחר הכותבת המוכשרת שאנו תקווה כי תתרום מהגיגיה לעץבעיר בקרוב. הם שוחחו על בניה ירוקה (שחר היא מי שכתבה בכישרון על הדירה האקולוגית שלנו). כמובטח, היו לביבות, חלקן מהמטבח שלי, אבל אלה של ניב לקחו את שלי בסיבוב, וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, הוא גם הביא סופגניות נאות שהיו פשוט מעדן. יפעת הביאה סופגניות קצת יותר מסורתיות - ועדיין אפויות במקום מטוגנות. השמועה אומרת שהן היו מצויינות, לצערי לא הספקתי לטעום - הן נעלמו כל כך מהר. היו גם תפוחי אדמה סגולים ובטטות ברוטב קוקוס חריף, מעשה ידיה של תמר שמשום מה לא התגאתה בתבשיל שלה למרות שכולם התחננו שתיתן מתכון. אני עברתי בין האורחים עם שתיה, נבטוטים לתבשיל, ובסוף גם תה.

בשעה אחת בלילה קרה הקסם הכי גדול. חבורת אנשים שמעולם לא פגשתי לפני כן עזרו לי להעביר את כל תכולת הסלון חזרה למקומה, כך שאוכל להגיע למיטתי בשלום. השיחות המשיכו והמשיכו גם תוך כדי סידור הבית, הרבה אחרי שהתאורה הרגילה חזרה. בסוף, אחרי שכולם הלכו, הלכתי גם אני לישון, עם חיוך גדול - זה היה סלון אקולוגי במיטבו. ואני רוצה עוד.

הטיט ואני

יום אחד הופיעה שקית צהובה בגינה. כנראה שארית מאיזה תיקון בכיכר או באחת הדירות. לא חסרים בגינה דברים תמוהים אז לא טרחתי להזיזה ממקומה וגם לא בדקתי מה יש בה. היה די ברור שמדובר בחצץ או בחול וחשבתי שיום אחד אגלה מה יש בה, ואולי יהיה לזה שימוש. כל כך הרגלתי אליה שהיא הפכה להיות חלק מהגינה.

ביום אחר ביקרתי בבית ביאליק, שם סגרתי עסקת חבילות שי לראש השנה. בין לבין פגשתי פועלים שעמלו על שיפוצים במקום ומכיון שעסקו בטיוח, התפתחה לה שיחה על טיח. אחרי ששמעו על מעשי בחדר האמבטיה, יעצו לי להשתמש בטיט, שהוא תערובת שיש בה סיד. נזכרתי שיאיר אכן הוסיף סיד בור בחלק מתערובות הטיח שהכין. אבל כל הסיד שהשאיר נוצל לסיוד הקירות אצלי באמבטיה ואחר כך אצל אריאל על הגג... הפועלים בבית ביאליק בכלל המליצו להשתמש בתערובת טיט מוכנה, ואחד מהם שלח אותי לפינה בחצר שם שפך שארית טיט שכזו. אספתי את השארית הביתה וניסיתי. אכן, התערובת שהתקבלה הייתה נוחה לעבודה, דביקה במידה, חלקה ונעימה.

עבר חודש. והנה נגמר החול מחצבה שהבאתי ממודיעין וגם החול האדום שיאיר השאיר, אז התחלנו להשתמש בסתם חול מהגינה. ואז פתאום נזכרתי בשקית הצהובה...

הפיטנה והבולדוזר הצהוב

הפיטנה (או בשמה הלטיני פלומריה מחודדת) היא אותו עץ טרופי מקסים נושא עלים גדולים ופרחים, לרב לבנים עם צהוב עז באמצעם, לפעמים ורודים. פרחים אלה נושרים כבר חודשיים בנדיבות לרצפה וכל מי שאף לו בפרצופו, אם יעבור ליד עץ פיטנה בליל קיץ חם, יאסוף פרח מהמדרכה אל אפו וינשום לרווחה.

היום בשבע אפס אפס שוב רעדו אמות הספים ועיני נפקחו למראה משהו צהוב וגדול שעבר מרחק מטרים ספורים ממני במורד רחוב אידלסון משמיע רעש איום ונורא. מזל ששיח ההרדוף האימתני הפריד בינינו כהרגלו. אני ראיתי אותו אבל הוא לא ראה אותי ממטר. בולדוזר גדול וצהוב. אם זה לא היה החיים האמיתיים שלי הייתי כבר אוחזת במגבת. עם פרחים.

אבל במקום זאת רק ניגבתי את פני אחרי צחצוח השיניים ויצאתי להשקות את הגינה. בזוית עיני ראיתי כמה ענפי פיטנה מושלכים על המדרכה, היכן שלרב יש רק פרחים- בודאי נפלו קורבן לתנועת כף בלתי זהירה. הלכתי לאסוף אותם. במקום פרחים בקערית מים, היום יהיה סידור פרחים של ממש. פילסתי את דרכי במדרכה שהפכה צרה מאוד מאז שהגיעו הבולדוזרים, הרמתי ענף ופסעתי חזרה מתעלמת בנון-שאלאנטיות מהבולדוזר, לא סופרת אותו ממטר, כאילו שבכלל לא התעוררתי בגללו הבוקר.

פתאום קול גברי מחוספס קורא אלי ואני כבר מנחשת שהולכים לנזוף בי על שאני מטיילת כאילו כלום מתחת וליד כפות ענק נעות להן מלאות בחול.

"היי, גברת!!" אני מפנה את ראשי עם אף מכווץ והאיש בתוך הבולדוזר אומר לי: "שימי את זה באדמה, יצמח לך עץ!" האף מתרחב וחוזר למקומו:"באמת?" "באמת!!" אומר הנהג הנחמד בקול ממש לא מחוספס ואפילו מחייך.

מאוחר יותר בועז שחם מהמשתלה העירונית מתקשר במקרה. אני שואלת אותו לשמו של העץ והוא מבאר. וגם נותן הוראות מדויקות. מייבשים את הענף, סתם על האדמה, בשמש. אחרי כמה ימים הפצע (איפה שחתכנו את הענף) מגליד ואז שותלים את הענף והעץ המקסים יצמח!

הפנתי מבט אל הפלומריה שכבר הסתדרה לה בכלי הזכוכית הכחול שדניאל נתן לי ביום שבת הקודם וחייכתי כשבולדוזר צהוב עשה עוד סיבוב בכיכר. ביתיים אסתפק בסידור פרחים ובעץ אצל השכנים. בגינה יגדלו עצי מאכל.

מכונת הייבוש חוזרת לפעולה

סוף סוף חוברה לה מכונת הייבוש לחשמל. עדיין במשרד - עוד לא נבנתה הארונית המתאימה במטבח, אבל זהו, לא יכולתי יותר לחכות. המכונה חוברה ומיד פצחתי בהשריות, טחינות וערבובים נמרצים. העבודה על הקרקרים מזכירה מאוד מאוד את העבודה עם הטיח... אותם מרקמים ותנועות עם השפכטל... מממ... שוב הבית מריח כולו מקרקרים חיים ואוכל סוף סוף להפסיק לקנות קרקרים אפויים, ולהציע לאורחים ולמתנדבים קרקרים חיים מעשה ידי.

כיף!

שומשום היפתח

יום אחד לפני חודשים מספר הייתה אדנית שהתרוקנה מיושביה. אחר כך פתאום החלו לצמוח בה דברים מעצמם. אז השקיתי. והם שמחו והמשיכו לצמוח, אז לא הפרעתי להם, רק השקיתי. אחרי כמה שבועות אחד מהם הזדהה כפלפל, אבל פלפלים לא צמחו, זה לא היה בתיאום עונתי טוב. השני לעומת זאת היה בעצם שניים, והם גדלו וגדלו, שלחו זרועות ויום אחד גם פרחו. אחר כך יצאו מתוך הפרחים תרמילי זרעים, ואז כבר העזתי לטעום. זה לא היה טעים ולא היה לי מושג מה זה.

בשבועיים האחרונים ניכרו סימני התייבשות סופיים והחלטתי להחליף אדניות. הכנסתי את זו המיובשת פנימה ובמקומה הנחתי את האדנית עם שתילי התותים שהעמיתים בהשל העניקו לי ליום הולדתי. השמש תועיל לתותים ואילו בתוך המרפסת ניצבתי מול התרמילים היבשים וידעתי שעכשיו אני הולכת לחשוף את זהותם האמיתית. פתחתי תרמיל ולעיני הנדהמות התפזרו להם על כף ידי זרעוני שומשום לבנבנים טריים!

חלום בטעם מנגו ובננה

אני יודעת שזה נשמע אולי נדוש, שוב מנגו ובננה... אבל אתם חייבים להאמין לי... מה שאני גיליתי השבוע עם המנגואים הענקיים של סוף העונה, אלה שמגיעים ירוקים ואני לא מאמינה שעוד ייצא מהם משהו ואז הם מבשילים להם, והבננות הקפואות שכבר דובר בהן, זה באמת משהו מיוחד. מדובר בשייק פשוט ביותר, אבלך הסוד שלו זה שמנת הקשיו... זוכרים את המתכון לחלב קשיו? אז ככה... אם תעשו אותו ממש ממש סמיך, ותערבלו הרבה הרבה זמן בבלנדר עד שהקשיו ממש התחבר למים והמירקם הוא חלק, אין צורך לסנן בכלל. תנו לזה לעמוד מחוץ למקרר עם כמה טיפות לימון וטיפונת מלח, ואחרי כמה שעות כשכבר יש לזה צעם חמצמץ תעבירו למקרר. חכו יום יומיים... היוגורט שלכם ייפרד מהמיים ויצוף... אתם יכולים לקחת עם כף מלמעלה ולעזוב את המים מאחור, או להשתמש בכל הדבר.

הלמעלה הזה משחק מצויין בתפקיד השמנת החמוצה בכל מתכון שדורש אותה. לשייק שלנו אתם יכולים פשוט להשתמש בהכל, אבל אם תקלפו רק את הלמעלה זה פשוט ייצא אלוהי.

שימו בבלנדר כמה בננות קפואות, מנגו אחד ואת השמנת הזו, תוסיפו קינמון אם אתם אוהבים, ותערבלו. אם שמתם הרבה בננות, יצא לכם גלידה מהממת, אם פחות בננות ויותר מנגו יצא שייק סמיך. כל גירסה מפילה. באחריות!

סוכה בגינה!

בערב סוכות, בעודי שותלת כמה שתילי קולרבי שרעי שלח לי, אחותי הופיעה בגינה בחברת המשפחה ומספר קרשים. אני מיהרתי לקניות בדרום העיר וכשחזרתי הייתה לי סוכה בגינה. לא עבר זמן רב וגם ההורים הגיעו ובסוכה שמחה רבה, כולם מאושרים... ליונה יש סוכה משלו, למיכל יש איפה לבנות לו סוכה, לתמי יש גינה שאחותה בונה בה סוכה ולאמא ואבא יש ילדים ונכדים מאושרים.

הארה במטבח

ממש לפני שנסע הספיק חגי להאיר את עיני פעם נוספת (הפעם הקודמת שסיפרתי עליה פה הייתה במדבר). הפעם זה קרה במטבח, כשראה אותי עומלת להפריד את גרעיני הרימון מקליפתם. "חייך עומדים להשתנות" אמר וחטף ממני את הרימון, מתעלם מהמבט הספקני שלי.

חיי השתנו.

יש דרך מהירה לקלף רימון, ותיעדתי אותה בסדרה של תמונות.

הגינה בת שנה

לפני שנה התחלתי את הגינה בשדרות נורדאו. לא היה לי מושג איך להתחיל אבל פשוט התחלתי. אחרי הקיץ, עם כמה מקומות ריקים שזה מכבר נזרעו בזרעים חדשים, הגינה נראית לי קצת ריקה אז לכבוד שנה החלטתי להזכיר לעצמי כמה ריק היה פה בהתחלה, ולהעלות אימייל מקסים ששכנתי אדית כתבה לי לפני מספר שבועות אחרי שהקורס של קרן התארח כאן למסיבת ערוגות. וכך כתבה לי שכנתי:

מתנות מתחשבות

במסיבת פרידה קיבלנו שתי מתנות חגיגיות מייצור עצמי וקטן, ושוב בצבעי הכתום העמוק הסתווי. מאביעד קיבלנו דבש טרי טרי. לאביעד שתי כוורות ובינתיים לא היו לו שום מתקפות של מזיקים וגם שום כוונות למכור את תוצרתו ולכן לא טרח עם שום חומרי הדברה. משי קיבלנו ריבת מנגו מתובלת ממנגו שנקטף בחצר המשפחתית. כתב היד, הצנצנות המשומשות, החבלים והיוטה שייתכלו להם בקומפוסט, הפנים המוכרות המחייכות אלינו בכל פעם שנטעם מהמעדנים הללו - שנה טובה ותודה על ההתחשבות!

שייק לראש השנה

לקראת ראש השנה נאספים פירות מופלאים בצבעי אדום לוהט, כתום עמוק ומהמם וצהוב זהב, ממש כאילו חוזים הם את הסתיו שאין כאן, כזה של שלכת בצבעי שקיעה, דלעות מפוסלות בצורת ראשים מחייכים ומכשפות. חזרה לכאן: הלא בתמרים, סברס רימונים ומנגו מדובר, ולא את הלוואין נחגוג כאן עכשיו כי אם את ראש השנה היפה והטוב.

נו, אז לקחתי כמה תמרים טריים שהוקפאו ואז הופשרו והוצאתי להם את הגלעינים, קילפתי סברסים שלמרות שהם שטופים נעזרתי בכפפות כי תמיד יש שם איזה קוץ סורר, פירקתי יפה רימון אחד שלם וגם מנגו. את הסברסים העברתי במכונת המיצים שלי וכך נפתרתי מהגרעינים שלהם שהאמת די מרגיזים אותי, גם הרימונים עברו שם. את המיץ החלבי (את החלביות תרמו גרעיני הרימון), העברתי לבלנדר, שם כבר חיכו התמרים והמנגו. הוספתי קצת חלב שקדים, כמה קוביות קרח וקינמון ובלינדררררררתי.

ממממממ.... שתהייה לנו שנה של שפע מתוק!

לתולעים שלי יש פטריות

פטריות זה כזה דבר מצחיק. מאיפה הן מגיעות? והפעם אל תוך קופסת קומפוסט התולעים שלי אשר במטבח! לבנבנות, שעירות ונחמדות. שלוש פטריות צומחות להן בצד הדואר שלי, ושקיות הנייר החומות מהירקות של רעי, קצת קומפוסט שכבר מוכן, ירקות ופירות מרוסקים ממכונת המיצים, ותולעים. תולעים שמתרבות והולכות. יש גם צמחים שנובטים שם, אבל מאיפה הם הגיעו ברור לי, במטבח שלי לא חסרים זרעים. אבל פטריות?

התולעים בודאי יתלהבו מתוספת הפטריות לתפריט הצמחוני שלהן. אני נהנית מהראיות שלמטבח שלי חיים משלו. חיי פרא.

שלום ולא להתראות לאקונומיקה

אף פעם לא סבלתי את ריח האקונומיקה, אבל משום מה היא נחשבה בעיני לרע הכרחי. ובכן, לימים התברר שלמרות שיש מי שרוצה שנאמין אחרת, האקונומיקה היא לחלוטין ברת החלפה!

מה רבה הייתה שימחתי כשאמרתי לה שלום ולא להתראות לפני כשנה. היה זה כשמי החמצן חדרו לתודעתי בתיווכה של מירה גיל מאופק חדש. בבית המרקחת שלי ברחוב בן יהודה בקבוק קטן של 100 מ"ל מי חמצן 3% עולה 9.90 ש"ח. מספרים לנו שהם טובים כחומר חיטוי ולבעיות עור, אבל משום מה שכחו לספר לנו שאפשר לחטא איתם כיורים, אסלות, מברשות, מטליות מטבח וכל דבר שהשחיר וקיבל מראה של מושבת בקטריות משגשגת.

אבל מי יקנה 100 מ"ל חומר ניקוי ב9.90 כשהאקונומיקה מחכה לנו בבקבוקי 4 ליטר עם הבטחות של ריח לימון ומחיר של 39.80? בבואינו להלבין כיורים ואסלות, 100 מ"ל אך יצחיקו אותנו, ולכן מירה ואני הזמנו ישירות מהמשווק אשר בחיפה, שמואל חן (04-8400-616) גאלון (חמישה ליטר) כל אחת של מי חמצן בריכוז של 33%. היום הגאלון מגיע אלי בעזרתה של דינרה משולמן, עוד יותר קל. הכי טוב לקנות ביחד, למשל בקואופרטיב, לדלל לחלק מראש. הגאלון הזה מלווה בהרבה בקשות הזהרה: מאוד מסוכן להחזיק את החומר הזה בבית שיש בו ילדים. אבל אם אין ילדים ואתם סומכים על עצמיכם ומוכנים לקחת אחריות, החומר הקסום והמסוכן הזה הוא התחליף האקולוגי לאקונומיקה! עוד פרטים...

שלום ולא להתראות לבקבוקי הפלאסטיק

היה לי הרגל מוזר נורא. הייתי שותה את המים שלי מבקבוקי פלאסטיק. זה לא תמיד היה ככה. בילדותי למי הברז היה ממש טעם נהדר. הייתי נצמדת לברזייה בבית הספר ושותה לרוויה. כשחזרתי הבייתה מהתיכון אני זוכרת שדבר ראשון הייתי פותחת את הברז באמבטיה ושותה ושותה, כי למים בפתח תקווה היה טעם אפילו יותר טוב מאלה שבתל אביב (למדתי בויצו צרפת).

כששימעם של מים ארוזים בבקבוקי פלאסטיק הגיע לאוזני חשבתי שזה אחד הדברים המוזרים ביותר בעולם ולא העליתי על דעתי שיום אחד אתמכר אליהם בעצמי. אולם יום אחד למרבה ההפתעה מצאתי את עצמי מכורה. בהתחלה כמו כולם הייתי משתמשת וזורקת. אבל כשחילחלה לתודעתי הבעייה הסביבתית (מיחזור זה לא כזה להיט אם עוד לא שמעתם), התחלתי לעשות בהם שימוש חוזר ע"י מילוי מהמסנן הביתי שלי. במיוחד אהבתי את הבקבוקים שהבאתי עימי מביקורים בארצות ניכר. יש שם בקבוקי פלאסטיק מעוררי הערצה ממש, ואליהם נצמדתי במשך חודשים אחרי כל ביקור.

שלב השימוש מחדש נמשך מספר שנים. כשהשחירו הבקבוקים אחרי מספר שבועות הם הושלכו, אבל לפני כשנה גיליתי שאפשר לנקותם באמצעות מי חמצן וכך התארכה מערכת היחסים שלי עם כל בקבוק עוד ועוד.

אבל מה, מים במילוי חוזר שהושארו בבקבוק פלאסטיק ללילה, טעמם בבוקר ממש נורא. שנים לא נתתי על כך דעתי עד שלאחרונה אורו עיני, ומיד אחרי שעיני אורו וויתרתי על הפלאסטיק! מה שקורה זה שרעלים מן הפלאסטיק מטיילים להם לתוך המים כל הזמן אבל מרגישים את זה בטעם רק אחרי לילה. מספיק שבקבוק הפלאסטיק ישב קצת בשמש למשל, והופ - קיבלנו מים מורעלים.

יום אחד, סיפר לי חגי שאם משאירים את המים למשך הלילה במיכל פתוח, הכלור מתנדף מהם. זו נראתה לי אפשרות אטרקטיבית ביותר, אבל מה עם שאר הדברים שקורים למים בלילה? אז ניסיתי לשים אותם בבקבוקי זכוכית. אלה של היוגורט. למחרת גיליתי שני דברים בכלל לא מפתיעים:
א. למים מבקבוק זכוכית יש טעם טוב!
ב. הרבה הרבה יותר נעים לשתות מבקבוק זכוכית!

אחרי כמה ימים של שתיה זכוכיתית, לא נראה לי מתאים יותר להשתמש בפלאסטיק, אז התחלתי לקחת איתי בקבוקי זכוכית גם כשאני יוצאת מהבית. הם יותר כבדים כמובן, וכשהם נופלים לרצפה הם מתנפצים בקול גדול (ניסיתי), ובכל זאת אני מעדיפה אותם.

כמו גילויים אקולוגיים אחרים, ברגע שהאסימון נופל, אי אפשר כבר לחזור לאחור...

חתול מת ועמית חדש

אתמול נמצא חתול מת בגינה. המחשבה הראשונה אחרי: "אוי, למה זה קורה לי" הייתה לשים את הפגר בערימת הקומפוסט, אבל מיד התעשתתי. הלא אני בעיר. בעיר מתקשרים למוקד העירוני ומתלוננים. אני הלקוח כאן, ואני לא מרוצה. אני משלמת מיסים ובכל זאת התפגר לי חתול בחצר. העירייה צריכה לתקן. כיסינו את הפגר בעלים וחייגנו 106.

אחרי מספר שעות הייתי צריכה לצאת מהבית אז התקשרתי שוב והסברתי איך המפגע שלי נראה: "ערימת עלים". הבטיחו לי שלא צריכים אותי בבית. כשחזרתי המפגע היה עדיין שם. התקשרתי ונאמר לי ש"הקבלן" ראה מספר ערימות עלים וממש לא היה בעניין של לחפש פגרים בתוכן. שכחתי שגם ערימות הקומפוסט שלי נראות בעצם כמו ערימות עלים לכל דבר. חידשתי את התלונה וחיכיתי.

במקרה הייתי במטבח כשבחור ממש נחמד למראה חלף על פני, מהצד השני של החלון. תהיתי מה הוא מחפש בחצר שלנו. לא עברה יותר משנייה וחצי ואני רואה אותו יוצא עם שקית ובפנים משהו. מה הוא כבר אסף בחצר? מהמשרד ראיתי אותו צועד בבטחה לפח הזבל שמעבר לכיכר ומשליך את השקית. הוא עשה הכל כל כך מהר שכמעט ולא היה לי מספיק זמן להבין שהוא לקח לי את הפגר ופשוט זרק לפח. הוא כל כך לא נראה כמו "הקבלן" שדמיינתי, ולזרוק את הפגר שלי כך סתם לפח? הרי את זה גם אני יכולתי לעשות, ואני הייתי משתמשת בשקית משומשת ולא חדשה כזו של העירייה.

טסתי החוצה ותפשתי אותו שנייה לפני שהתניע את הטוסטוס. רציתי להבין איך המערכת עובדת. בהתחלה החשד המובן - מה פתאום היא שואלת שאלות, אבל אחרי שאני אומרת שאני בעניין של אקולוגיה עירונית, הקסדה יורדת מהראש וההסבר ניתן:

עמית הוא מפנה הפגרים היחיד בכל העיר. זו באמת העבודה שלו, לטוס ממקום למקום ולשרת כל תושב שריח קל של פגר עלה באפו. העירייה משחקת את המשחק המקובל היום של שירות לקוחות אמין ומיקצועי (הם אפילו התקשרו עשר דקות אחרי שעמית טס מכאן לפגר הבא כדי לשאול אם הכל בסדר!). אחד התפקידים היפים של כל שירות לקוחות הוא להפריד בין הלקוח לבין השירות. הלקוח מביע דרישה בפני גורם שלישי ואין שום צורך שיידע מיהו נותן השירות, ידבר איתו או יבין איך השירות מתנהל. ככל שהשירות קורה יותר מהר, הלקוח יכול להמשיך בנימנום: הדברים מתנהלים. העירייה עושה את העבודה שלה.

לעמית יש קבלן על הראש שבכלל לא נמצא בעיר, ואת תוספות השכר על העבודה המהירה שלו מקבלים עובדי המוקד העירוני. עמית הוא "רק" עובד קבלן. הוא אוסף פגרים ומביא אותם אחר כבוד ל"מכולות מיוחדות" שאין שום הבדל בינן לבין כל פח זבל אחר בעיר - הכל מגיע לחירייה ומשם לנגב! מפעם לפעם הוא מפעיל שיקול דעת וזורק את המציאות שלו בפח רגיל. אני לגמרי מסכימה איתו. את הפח שלנו יפנו כבר מחר בבוקר, ואת המכולה הגדולה יותר מפנים אחת לכמה ימים, ויש אנשים שגרים ליד המכולה. כנראה לא באחת מהשכונות היפות של העיר - סתם ניחוש פרוע.

לא יודעת למה כל הסיפור הזה כל כך תמוה בעיני, מה כבר חשבתי? שפגרי חיות זוכים לקבורה? לאיזשהו טיפול מיוחד? האמת שלא חשבתי. פניתי לרשות במין ציפייה ילדותית ומתפנקת שמישהו יבוא לפנות לי את המוות מהחיים. אולי זה פשוט המפגש עם המציאות שכל כך מהמם אותי, החשיפה של איך הדברים עובדים באמת.

לא חבל על הדלק והתיזוזים של עמית? לא חבל להסיע פגרים עד הנגב? הייתי יכולה לזרוק את החתול לפח בעצמי, או לארגן לו קבורה יפה בחצר. נראה לי שזה מה שאעשה בפעם הבאה.

בננה שלא שתלתי

היום בבואי לערימת הקומפוסט שלי, חייך אלי עלה ירוק ובירך אותי לשלום. מוזר, חשבתי לעצמי, אינני זוכרת שהנחתי כאן אתמול כזה עלה ירוק ורענן של בננה. עלי הבננה שמגיעים לקומפוסט הם תמיד צהובים, יבשים ומתפוררים. הלא הם עלים שנגזמו בחצר של השבנה, הועברו אל החצר שלנו מעבר לגדר, נחו והתייבשו להם ורק אז אני מניחה אותם, כ"חומר יבש" בערימה.

לחצתי את ידו של העלה לשלום וניערתי אותו בעדינות לכאן ולכאן כלא מאמינה. כן כן - העלה קשור לענף, והענף נטוע חזק חזק אל תוך הגבול בין שתי ערימות הקומפוסט הצמודות שלי - זו שמתבשלת עכשיו (מן הסתם כבר לא חמה כל כך) והחדשה, המבעבעת... כן כן. צומח לי עץ בננה!!! כנראה אחד הענפים שזרקתי שם לא היה לגמרי יבש. איזה טבע זה!

יבולים

בזמן האחרון, כשנגמרים לי הירקות של רעי, אני לא בהיסטריה - יש ירקות גם בגינה! היום כשהיה ברור שזמן האוכל הגיע המצב במטבח היה עגום - נותרה בו רק בטטה אחת לרפואה. אז אידיתי אותה. הוספתי קוביות מתוקות ממנה לקערה של ירוקים רעננים וחריפים ואניסיים מהגינה: חסה אדומה, עלים ופרחים של רוקט, עלי שומר, עלים ופרחים של צנון וברוקולי, בצל ירוק ואפילו עוד קולרבי אחד שנמצא מסתתר מתחת לעלי הכרוב. קצת שמן זית ולימון ויש ארוחת צהריים.

איסוף אשפה #2

היום שמתי לב להערה טובה ביותר שנוספה על עלה שכתבתי לפני מספר חודשים בדבר איסוף האשפה האורגנית בסלסלת קש במטבח, בדרכה לערמת הקומפוסט. במקום לענות עליה שם, אני מנצלת את ההזדמנות לעדכן איך התפתחה השיטה שלי מאז. תודה רבה למיכל ארוכת השיער שהעירה והאירה בהחלט נקודות חשובות.

ראשית עלי להסכים עם מיכל שהסלסלות הללו חשודות ביותר, לא רק בגלל מקורן והסיכוי הרב שיש בייצורן פגמים חברתיים, אלא גם בגלל שהקש ממנו הן עשויות נראה כאילו מצופה במיני כימיקאלים אבל אולי רק נדמה לי. בכל אופן אני חייבת להגן על עצמי - לא קניתי אותן, אספתי אותן מבית של חברה שרצתה להשליך אותן לפח. עדיף שיגיעו לקומפוסט שלי!!

בנוגע למערכת איסוף האשפה הבייתית שלי, יש כמה תמונות מבהירות...

תמי קולרבי

כשהייתי ילדה, המצאתי לחברה שלי כינוי שהצחיק אותי. קראתי לה: "ורד תרד". היא לא כל כך אהבה את זה וניסתה בכל כוחה למצוא חרוז נגד הולם. אחרי מאמצים רבים היא מצאה. "תמי קולרבי". זה לא עבד כל כך טוב, וגם לא היה לי מושג איך בכלל נראה קולרבי.

היום הייתה לי הרגשה שראיתי קולרבי לראשונה למרות שטכנית עשיתי היכרות עם הירק הזה כבר לפני מספר שנים. היום קטפתי קולרבי מהגינה שלי. הוא היה מונח לו שם, מעל האדמה וחיכה. היה מרגש לראות אותו שם. היה מרגש מאוד לאחוז בו ולנתק אותו מהאדמה (למרות שהתרגשות זאת מעורבת. בליבי אני קצת מבקשת סליחה מהירק...). לקחתי אותו למטבח מתענגת על הצבע הירוק המדהים שלו ונהנתי לצלם כמו שמצלמים מישהו ממש יפיפה.

אבל השלב שבאמת אין לי מילים לתאר הוא שלב הטעימה.... חשבתי שהוא ילך לסלט אבל רק חתיכה קטנה נשארה ממנו לסלט וגם זה היה קשה. פרסתי וטעמתי. ואז גיליתי שהקליפה שלו ניתנת לקילוף בקלות בעזרת האצבעות ולא כמו הקולרבי שהכרתי שתמיד צריך לעבוד עליו עם קולפן. הטעם היה פשוט שמיימי. באמת אי אפשר לתאר. זהו - אני רוצה עוד!! אבל יש רק עוד אחד בגינה והוא שמור לאדית, השכנה מלמעלה.

אוטו!!

מעולם עד היום לא היה לי אוטו, אבל הייתה גם הייתה לי סטייה שלחשה לי: "כשאגדל, יהיה לי אוטו". מדי כמה שנים הסטייה שאלה אותי: "מה זה אומר עלייך שעדיין אין לך אוטו?". בלי אוטו הייתי קצת מוגבלת, אבל לא נורא, כי תמיד חייתי בעיר גדולה ומרובת אוטובוסים, מוניות, תחתיות ומדרכות להליכות רגליות ארוכות. אחר כך הלכה והתבססה לה המודעות הסביבתית שלי והצידוק האקולוגי עזר לי להתמודד עם הסטייה המציקה.

ובכל זאת, אודה ואתוודה, דווקא הפעילות הסביבתית ובעיקר העיסוק בגינה, גרמו לי לקוות מדי פעם לטנדר. כיור או אמבטיה זרוקים ברחוב רצו שאקח אותם איתי ולא יכולתי, ערימות גזם גדולות קרצו לי לפעמים בפינות רחוב לא מספיק קרובות הביתה. טיולים למשתלה תמיד חיכו יותר מדי זמן.

משחת שיניים תוצרת בית

ביקשו ממני לגלות את המתכון למשחת השיניים שלי שהיא בכלל לא משחה, אז הנה הסיפור והמתכון:

לפני מספר חודשים נגמרה לי המשחת שיניים. הייתה לי אחת שניצמדתי אליה שנים ואהבתי בכל ליבי. משחה שנוסעת לפה כל הדרך מצרפת, ארוזה בשפורפרת ממתכת כמובן ועוד קופסת קרטון נאה. מאוד מומלצת דרך אגב, של חברת Boaron שמתמחה במוצרים הומאופטיים. מחיר השפורפרת כמעט 35 שקלים!!!

אז זהו. לא התחשק לי להוציא את הסכום הזה יותר, וגם לדעת שאני משלמת על שפופרת וקרטון ומטוסים ושיווק ופירסום. לקחתי טיפ של גליה, ושילבתי עם מתכון מהספר הנפלא "ניחוחות מרפא", ומאז אין יותר שפורפרת. יש קערה עם אבקה שאני טובלת בה מברשת שיניים רטובה מעט במים, וכשבא לי להתפנק אני מטפטפת מעל תערובת שמנים שטובה לחניכיים (שלי הגיעה מניו יורק ואין לי מושג מה יש בה. אבל לגליה שלנו הפיתרונים - כשתיגמר התערובת הניו יורקית אני לוקחת חדש מנווה צדק : )

טוב אז מה יש בתערובת שלי:

בא אלי פרפר נחמד

היום, לכבוד החג כנראה, הופיע בגינה הפרפר הראשון. הוא ישב על פרחי הפול, ולא הייתי רואה אותו בכלל אלולי הצבעתי עליהם בגאווה כשהראתי את הגינה לרוני. כשהסתכלתי לכיוון שאליו הצבעתי ראיתי שכמעט והפרעתי את הפרפר ממנוחתו.

בכלל, הגינה עולה ופורחת. הנה כמה תמונות...

מים בשימוש חוזר

כבר הרבה זמן שאני ממחזרת מים משטיפת הירקות - אני שוטפת הרבה ירקות, ובזכות היותם אורגאניים, אני לא משתמשת בסבון. את המים שנאספים בקערה אני מעבירה למשפך והם משמשים אותי להשקיית העציצים בבית. אם יש עודף, הוא מתלווה אלי לגינה.

כל החורף לא מילאתי את המשפך ישירות מהברז ולו פעם אחת. עם התחממות מזג האויר, פתאום חשתי מחסור במים. יש יותר עציצים והם צמאים לעיתים יותר קרובות. מי שטיפת הירקות כבר לא מספיקים.

אי לכך, היום התקנתי לי מקור חדש למים. פירקתי את הסיפון של כיור האמבטיה שלי ובמקומו מיקמתי בקבוק מי עדן שכבר נאסף מזמן וחיכה ליומו בגינה. הנחתי בו משפך כדי ששום טיפת מים לא תצא לטיול עצמאי, פתחתי את הברז והסתכלתי בפלא.

יש איזו תחושת התרוממות רוח כשמשאב נוסף נשאר בתוך המערכת ומשמש אותי במקום להיזרק לביוב. עכשיו המים שזורמים כשאני שוטפת ידיים או מצחצחת שיניים נשארים אצלי. אני עדיין צריכה לברר למה הם כשרים ומה בדיוק מכיל הסבון שאני משתמשת בו. "משחת" השיניים שלי כבר מזמן מיוצרת בבית ואני יודעת בדיוק מה היא מכילה. על כך בפעם אחרת.

תודה לחגי שנתן לי דחיפה, אצלו השירותים נמצאים ליד הכיור ולכן, כמה נוח, המים הנאספים משמשים במקום הניאגרה. ותודה לאיילה מגרעין דב"ש על הטיפ בדבר השימוש האולטימטיבי בבקבוק מי העדן הזה. סוף סוף הוא משמש בתפקיד הראוי לשמו.

בשבחי הליפה

לפני זמן מה אמא שלי אמרה לי: "את לא תאמיני, חזרתי לליפה". איך יכולתי להאמין או לא להאמין כשהליפה מעולם לא הייתה חלק מעולמי? אני תמיד שטפתי כלים עם כריות סינטטיות למינהן שמי יודע באיזה כימיקאלים הן ספוגות, אבל מה שברור זה הריח שהן תופשות אחרי כמה ימים של שימוש, הצורך לזרוק אותן לפח, סימני שאלה גדולים לגבי הזמן שלוקח להן להתפרק שלא לדבר על האריזה שבה הן מגיעות, הצורך להיכנס לסופר כדי לרכוש אותן, המרחק שהן עשו כדי להגיע לסופר...

בקיצור ולעניין מיד נדלקתי וביקשתי גם. המשלוח לא איחר לבוא. הליפה כך למדתי ממש צומחת מהקרקע. היא מגיעה נטולת כל אריזה ועם תג מחיר נמוך ביותר (7 ש"ח לליפה ענקית ברחוב החלוצים דרומית לדרך יפו - עכשיו אני כבר רוכשת אותה בעצמי. חותכים לרצועות באיזה גודל שרוצים. ליפה אחת יכולה להספיק לחודשים רבים). היא נעימה למגע ידי העדינות, מצחצחת את הכלים ביעילות רבה, לא תופשת שום ריח כי היא מאוד "חלולה". היא פשוט מרגישה נכון. כמה מחברי הטובים ביותר משתמשים בה גם בתור ספוג מקלחת.

הדבר הכי הכי כייפי זה שכשהיא נגמרת אני משליכה אותה לקומפוסט! והנה עשיתי עוד צעד משמעותי בהקטנת נפח האשפה שלי ושיניתי את העולם! הצעד הבא יהיה כמובן לגדל אותה בעצמי. והנה כאן יש הוראות ולינקים שימושיים (צריך לגלגל מטה קצת). ובכלל זה לופה ולא ליפה.

ערימת קומפוסט שלישית

זהו, אי אפשר היה לערום יותר על הערימה השניה שלי בלי להפריע לענפי ההיביסקוס, אז לא נותר לי אלא להתחיל ערימה חדשה היום. מיקמתי אותה בצמוד לשניה, מימינה. שם אי אפשר היה לחפור יותר מדי בלי להכאיב לשורשי ההיביסקוס, אז רק פיניתי והזזתי את שקי ההומוס וערימות עלים וענפים שהצטברו ובניתי אותה.

קניות לפסח

פסח מתקרב ולכן העיניים שלי דרוכות אף יותר מתמיד כשאני מתהלכת ברחובות היוצאים מביתי, ובמיוחד בדרך חזרה. היום התנובה הייתה יפה במיוחד: ברחוב סוקולוב, שני בלוקים מהבית, רמזה לי שקית תמימה לגשת אליה. היא הייתה מונחת ליד פח האשפה, על הגדר, כשפיה פונה לרחוב. אי אפשר היה לנחש מה מחכה בתוכה אבל זה נראה חדש.

הירקות האורגאניים של רעי ואני

כל יום שלישי הוא יום חג. החג נכנס ביום שני בלילה כשאדית השכנה מלמעלה חוזרת מהעבודה ומתקשרת אלי. לרב טופס ההזמנה כבר פתוח לפני. אני עוברת על הרשימה, מסמנת כמויות בטור שלי ומוסיפה בטור של אדית את הכמויות שהיא רוצה. כל שבוע יש הפתעות. לפעמים משהו שאנחנו משוגעות עליו פתאם חסר, לפעמים זה ערוגה חדשה שהגיעה לפירקה והירק הולך להגיע צעיר צעיר.

איך אני מנביטה חמניות

האביב כבר כאן וזה הזמן לעדכן מאמר שכתבתי בסוף האביב הקודם על הנבטת זרעי חמניות. אני בעצם מנביטה הכל: קטניות, זרעים, דגנים... כל הדברים האלה שנתפשים כחפצים דוממים כשהם מונחים על מדפי החנות ארוזים להם בשקיות, הם בעצם מתקנים מתוחכמים שאוצרים בתוכם אנרגיית חיים אדירה.

מה שנראה תמוה ובלתי אפשרי במחשבה ראשונה הופך לנגד עיני להצגת תכלית של פלא הבריאה, לא פחות - בעזרת קצת מים. וכמה כללים בסיסיים. אני דובקת בגרעיני החמניה במאמר זה משום שטעמם מיוחד במינו, וגם משום שהם מעוררים פליאה מיוחדת שכל פעם מפתיעה אותי מחדש. כל מי שפוגש בהם במיסעד שלי תמיד שואל "איך זה קרה?". אז ככה...

הארה במדבר

הייתי במדבר ארבעה ימים ולמדתי כמה דברים חשובים על החיים שלי בעיר. כשחזרתי הביתה התחלתי ליישם מיד - בגלל שנגמרו לי מגבות הנייר. להלן הפרטים.

הדרך הטובה ביותר לשמור על ירקות טריים במקרר כידוע היא באמצעות עטיפתם בנייר סופג ("נייר? האמנם?") ואז בשקית ניילון. הנייר סופג את הלחות שהירקות מזיעים וכך נמנע הריקבון המזורז שלהם בשקיות הניילון המרושעות (אך בכל זאת מועילות לפעמים). המערכת עובדת אצלי כבר שנים. הירקות הטריים מגיעים, נעטפים במגבות נייר - מהסוג האייכותי ביותר כמובן, ובשקיות - משומשות כמובן. החלק של המגבות התחיל להציק יותר ויותר. אמנם השתמשתי בהם עד דוק לפני שהושלכו, ובזמן האחרון הן אף מושלכות לקומפוסט כתחנה אחרונה, אבל בכל זאת - מישהו הרג עצים בשביל לייצר אותן, מילא אותם בכימיקלים, עטף אותן בפלסטיק מיותר והטיס אותן אלפי קילומטרים כדי שיעטפו את המלפפונים שלי - משהו פה לא הסתדר לי.

אז במדבר, חגי שאל: "למה שלא תעטפי בבד?" זה לא שהרעיון לא עלה בעבר בדעתי, אבל איכשהו להרגל הזה של המגבות נייר היה ממש קשה ללכת.

חזרתי מהמדבר למטבח מלא בירקות - הם הגיעו אתמול והשכן מלמעלה הכניס לי אותם הבייתה. ניגשתי למלאכת האיכסון, אך "אבוי", ניגמרו מגבות הנייר. בעודי קורעת את גליל הקרטון הפנימי לחתיכות ומטילה אותן לדלי עם קצת מים (שנשארו משטיפת הכוסברה) (הנייר הרטוב ייכנס ככיסוי לקומפוסט התולעים שלי כמובן), תהיתי ביני לביני איך אארוז עכשיו את הירוקים הרגישים.

לפתע פתאום לא היה שום דבר יותר נכון מללכת ולתפור ריבועי בד לבן מאחת השאריות הרבות שיש לי בבית.

זה לקח חמש דקות, זה יקח כמה ימים לאשר שזה עובד אותו הדבר טוב כמו מגבות הנייר הבזבזניות (והיקרות!), ובעזרת השמש הגיע קיצו של עוד הרגל מגונה!

אודות פורום עץ בעיר, בקיצור

לפני כמה שבועות באופן די ספונטאני הוקם לו פורום עץ בעיר. הקימו אותו מספר גננים מהאתר ועוד חברים שהתקבצו בדירה בשדרות נורדאו, טעמו אוכל פרא, והרגישו שיש להם הרבה מן המשותף ואפשרות טובה לצרף כוחות לכדי פעולה משותפת.

המשותף - כולנו חיים בתל אביב ומחפשים את הקשר היומיומי שלנו לסביבה ואת הדרכים הטובות ביותר להתחשב בה ואפילו לתרום לה. חלקינו הגדול מצא גינה לטפל בה, אחרים ממחזרים, מפחיתים, מיירקים והכי הכי חשוב: עושים קומפוסט. אנחנו עושים את זה כי אנחנו מרגישים שזה נכון וכי זה משמח אותנו. עץ-בעיר נותן לנו במה להפצת הידע שאגרנו בתחום הקיימות.

פעולה משותפת - הפורום הוא המשלימה של האתר בעולם הפיזי. הפורום שואף לקדם רעיונות כמו "גינה קהילתית" או "דירה אקולוגית" בתל אביב. ליצור קול שיישמע במסדרונות העירייה, לרשת אתרים קיימים, ליצור חדשים ולארגן אירועים ירוקים במטרה להפיץ ידע על קיימות בתל אביב ולקבל הכרה ותמיכה.

הפורום נפגש כל שבועיים שלושה ופתוח לכל מי שמרגיש שותף לצורך ולחזון. בקרוב ייפתח כאן פורום אינטרנטי שעל גבו תיתנהל חלק מהפעילות הדיגיטאלית של חברי הפורום. עד אז ניתן ליצור איתנו קשר כדי לקבל פרטים על הפגישה הבאה.

שירות ניקיון בלתי מוזמן

אתמול בבואי הביתה ממערב שמתי לב כבר מרחוק למראה מוזר... דברים שנראו לי מוכרים מאוד היו מונחים לפינוי על המדרכה מול הבנין. לא רציתי להאמין אבל מקרוב זה היה ברור: מישהו "ניקה" לנו את הגזם וגם חלק מאשפת הבניין היקרה שלנו והניח יפה לפינוי.

רוני בא לעזרה ויחד גררנו את המיכל העירוני הירוק חזרה לגינה. ניסיתי לראות את כל העניין באור חיובי ואמרתי "הם עזרו לנו לסדר". תכננתי לכתוב מכתב לשכנים - ממילא הגיע הזמן, מזמן כבר לא כתבתי להם ידיעות מהגינה.

היום הגשם ירד וירד ואני הייתי ספונה מול המסך. ממש לפני שהחשיך הגינה קראה לי. רציתי רק לראות איך כולם מסתדרים עם כמויות הנוזלים שירדו כאן בשלושה ימים האחרונים. מחזה מפחיד נגלה לי בדרך לגינה, באיזור פחי האשפה. פח אשפה אחד היה שוב מלא בגזם, אבל הפעם היד הנעלמה גם חדרה לערימת הקומפוסט שלי!! הקומפוסט היקר, שעמד והבשיל לו במשך חודשים היה חשוף ומפורק לתוך מיכלי הפלאסטיק שמירה הביאה לי וגם אחד מפחי האשפה היקרים שלי שהבאתי במונית, כולם עמדו ליד הפחים העירוניים, מלאים בקומפוסט היקר שלי, מוכנים לפינוי.

פטריה ולא אחת שנזרקה מהצלחת

"לא לא לא". "לא יכול להיות". "מי זורק לי עכשיו פטריות לחצר?" מלמלתי בליבי בעוד שאני צועדת לעבר פטריה ענקית שהציצה אלי בין ענפים ועלים שמחכים להם באמצע הגינה ל"טיפול". היא נראתה מונחת לה בראנדומאליות מוחלטת, כאילו נזרקה מאחת המרפסות כשלא התאימה עוד לארוחת הערב. אבל כשהגעתי קרוב, לא נותר לי אלא לשפשף עיניים, כי הפטריה לא הייתה בודדה. יש עוד אחת במרחק מה ממנה. שתיהן אוחזות בקרקע הלחה ממי הגשמים שירדו פה ביומיים האחרונים ולא ניכר בהן שום שריד של רוטב. לא לא, אלה הן פטריות אמיתיות (וענקיות!) שצומחות פה ממש כמו פטריות אחרי הגשם.

נפלאות הן דרכי הגינה.

כלנית ראשונה וסלסלי כסף מאמא

לכבוד ט"ו בשבט נתנה לנו אתמול אמא שתילים של סלסלי כסף שגידלה בעצמה מזרעים. השתילים חיכו היום ליד הדלת בשעה שאני הייתי עסוקה בבניית האתר. מדי פעם העפתי מבט לשמיים וליבי מילמל: "איפה הגשם שדיברו עליו". בסוף נואשתי והחלטתי לצאת לגינה ולראות מי צריך מים. לקחתי איתי את השתילים.

בגינה חיכתה לי הפתעה בלתי צפוייה: גבעול אחד ירוק נישא מעל ערוגת הפרחים שעד עכשיו רק התמלאה בהמון עלים נמוכים. קפצתי לעברו בהתרגשות. כן - הכלנית הראשונה בגינה שאזרה אומץ והרימה ראש והיא סגולה.

ואז שתלתי את סלסלי הכסף בקרבת מקום וכמעט שהלכתי להביא מים אבל בדיוק באותו הרגע טפטפה לי טיפה גדולה על האף. רצתי חזרה הבייתה וסלסלי הכסף חייכו אל השמיים מאחורי.

נביטות #3

הרקפות פרצו, שתי פקעות שאין לי מושג למה טמנתי בכזו צפיפות אבל שיהיה. מסביב נובטים גם עלים ישרים של עוד פרח מפקעת - שככתי מה זה היה. והכי נחמד, כובע הנזיר פורץ בשני מקומות, מזרעים. זו פעם שניה שניסיתי אחרי שהראשונה לגמרי לא צלחה.

הניסיון הראשון היה באדנית נמוכה מאוד, חשופה לגמרי לשמש. כלום לא קרה עד היום. כאן, בצילם של הלבלב מצד אחד וההרדוף מהצד השני, ובסמיכות מפחידה לבטטה שגם היא מראה סקרנות לעולם, נראה שכובע הנזיר הרגיש מספיק בטוח לנסות את מזלו ואני צופה בו, מחייכת.

הערוגה השלישית שלנו

היה בור והוא היה עמוק. חפרנו אותו בעצמינו והוא די היה מטרד, אבל כשמתחילים לחפור פה בגינה ממש קשה להפסיק. זה כל כך מפתה לנסות לנקות את האדמה מהפסולת אבל כמה שחופרים תמיד יש עוד. אנחנו חופרות, ותמיד יש את הרצון להגיע לתחתית הפסולת וזה פשוט עוד לא קרה.

מה שקורה זה שבאיזשהו שלב הבור מתחיל להפחיד אותנו ואז אנחנו מתחילות לזרוק לתוכו ענפים וככה לאט לאט הוא מתמלא. זה הרעיון של ערוגה מוגבהת, אבל האובססיביות שלנו עם הפסולת גרמה לנו לשנות קצת את ה"מתכון". הערוגות שלנו מתחילות עמוק מתחת לפני הקרקע (לפחות חצי מטר) ולא ממש תופסות גובה בסופו של דבר.

טוב, אבל בוא נלך לפי הסדר. התמונות יעזרו...

עוד פלאסטיק שלא אקנה יותר

חגיגה! היום אני מוסיפה עוד פריט לרשימה "דברים ארוזים בפלאסטיק שלעולם לא אצטרך לקנות יותר". זה קרה ככה:

השפתיים היו יבשות. זה קורה כל הזמן, במיוחד בחורף. אי לכך יש לי אוסף של פלאסטיקים קטנים ומעצבנים שנקראים "ליפסטיק". בגלל שאני מאוד פרטיקולר ואני חייה בעידן שמפנק את הפרטיקולרז בלי גבול, יכולתי להרשות לעצמי לקנות עשרות סוגים של ליפסטיקים בעשרים שנה האחרונות, להתרגל לכמה מהם, להחליט ששום דבר אחר לא כייפי לי ולהמשיך לרכוש את אלה החביבים עלי בארץ ניכר. בגלל שהביקורים שלי שם אינם כה תכופים אנימור, אני מצטיידת מראש בכמות שנתית.

אז היום אחד מהם נגמר. זרקתי לפח את המיכל בתחושת תיסכול על שאינני יכולה לעשות עם זה שום דבר טוב יותר. הלכתי לארון ה"תרופות" באמבטיה ושלפתי אחד חדש אך אבוי - בזמן שעבר מאז שרכשתיו, הוא החמיץ והתקלקל. תחושת התיסכול גדלה שיבעתיים - עכשיו זרקתי לפח מיכל פלאסטיק באקט בזבזני לעילה ולעילה.

החלטתי שדי ופניתי לספר השימושי ביותר שיש לי בבית, "ניחוחות מרפא", ששוב לא איכזב - אכן נמצא בו הלחש להכנת "ליפסטיק" משלי (ע"מ 203). מעכשיו, לא "סטיק" כי אם קופסת שייש קטנה (כן!) שנימצאה לא מכבר ברחוב, מלאה עד גדותיה במישחה על בסיס שעוות דבורים. השעווה מתקשה כמובן, אבל חום האצבעות ממיס בדיוק את הכמות הראוייה למריחה על השפתיים המחייכות: "די לשטויות האלה הקרויות בלעז ליפסטיק!".

השלד שחיכיתי לו

בדרך חזרה הבייתה מהיוגה מצאתי מתנה שכבר הרבה זמן אני מחכה שתיקרה בדרכי. זאת הדרך של העיר הזאת להגיד לי מתי הזמן להוציא אל הפועל פרוייקט שחי לו בראש שלי - היא שולחת לי את החלקים הדרושים. אז חיכיתי לסימן והנה הוא הגיע.

מדובר הפעם במה שהיה ארון מגירות פלאסטיק ועכשיו הוא רק שלד עם מגירה אחת שנותרה בו - בדיוק מה שהיה נחוץ לי בשביל מערכת ההנבטה שלי. אספתי את השלד הכעור באהבה והבאתי אותו איתי הבייתה מרחק בלוק אחד קטן. בבית שטפתי אותו טוב טוב, ומיקמתי במרפסת של המטבח איפה שהייתה פינת באלאגן קטנה. זאת הייתה הזדמנות לנקות ולהפוך את הבאלאגן לסדר חגיגי:

בקרוב ינבטו פה נבטים בקומות סדורות. מדפי רשת כבר יש, מצאתי אותם אחד אחד והם היו חלק מהבאלאגן של הפינה - הם פשוט חיכו לשלד שלהם! השלב הבא יהיה להתקין מערכת השקייה קטנה ורוני כבר אמר שיעזור.

לקורנליה פריחת סרפדים וקטפה

למרות שלא באמצע הלילה והם גם עדיין לא פורחים, לא יכולתי שלא לנגן את השיר של יונה וולך בראשי כשהורדתי את הסרפדים מהקיר ונגעתי בהם בהיסוס רב. הפלא ופלא, הם אכן לא צרבו. הם היו עדיין ירוקים אבל מדולדלים משהו. שמתי אותם בקומקום והצפתי במים רותחים.

השפעת באה לביקור אצלי היום ותה הסרפדים היה מרכיב מרגש בתזונה שנתתי לעצמי כדי לא לתת לה להידבק אלי.

סרפדים תלויים הם מועילים

היום הגיע יומם של הסרפדים. הם צצו בגינה בכמה מקומות ושימחו אותי מאוד, אבל כמה מהם התמקמו קצת יותר מדי קרוב לצמחים שיש לי תוכניות עליהם. כל פעם שבאתי לגנוב איזה תכנית, צרבו אותי הסרפדים. היום החלטתי לפעול. מכוסה בכפפות עקרתי את הממוקמים-לא-נכון ועשיתי להם תוכנית משלהם.

בבית שטפתי אותם ותליתי הפוך לייבוש. קודם כל זה יפה. שנית, לכשיתייבשו, לא יהיו צורבים יותר, ואז אפשר יהיה להוסיף אותם לעגבניות מיובשות בשמן זית, וגם לדברים אחרים, ולעשות מהם תה. האמת שאף פעם לא אכלתי או השתמשתי בסרפדים, לא העליתי על דעתי שיבוא יום והם יהיו מקור לשימחה.

מבטיחה לעדכן, ובינתיים, מצאתי ידע, כרגיל בוויקיפדיה. גם בגאמנון יש חומר לא רע בכלל.

הלבלב פורחת

כבכל בוקר, גררתי הבוקר את תריסי הענק של המרפסת שלי לכדי פתיחה - זה חלק חשוב של תהליך פתיחת העיניים היומי. אני מעיפה מבט לשמיים ומסמנת לעצמי את כיוון מזג האוויר להיום, מעיפה מבט לגינה לראות שהיא עדיין שם, צמחי המרפסת שולחים לי איתותי צמא אם יש. משם אני חוזרת לפנים להמשך ענייני הבוקר ונותנת לחלל העבודה קצת זמן להתרגל לאור לפני שאכה בו בזימזומי דיסקים קשיחים.

זה כבר נהייה כמעט אוטומאטי, אבל רק כמעט, כי היום שבריר שנייה לפני שהיפנתי את גבי לאור, התחבר לי בתודעה איזה כתם ורוד שלא היה שם אתמול. הפמתי מבט בחזרה אל האור ולמטה. התודעה לא טעתה. פרחים ורודים, מקסימים מקשטים את הלבלב, שהתחילה אצלי מזרע בעציץ.

בהתרגשות שמתי נעליים, משכתי איתי את המצלמה וירדתי לגינה. השכנה פולי הייתה עסוקה במתן אוכל לחתולים של הבניין. הראיתי לה את הפרחים וצילמתי אותם כאילו הם יעלמו מחר. האמת? ככל שידוע לי הם עלולים להיעלם כמו שהופיעו. מניין אני יודעת? זה פעם ראשונה שאני מגדלת לבלב אז כל מה שקורה הוא הפתעה גמורה.

מרכז מיחזור בהתהוות

דבר מוביל לדבר: חבלי הכביסה של מרים, במיוחד כשתלוייה עליהם כביסה, קצת לא ממוקמים טוב, וגם החבלים קצת נחלשו ומרים רצתה להחליף אותם. עשינו חושבים - ורוני עזר מאוד - והבנו מה אנחנו הולכים לבנות. השלב הראשון היה לפנות את ערימת המציאות ואשפת הבניין שצברנו בפינה הדרומית מערכית של הגינה - דווקא איפה שהכי רואים.

אז גזמנו עוד משיח ההיביסקוס הנודע, בפינה הדרומית מזרחית, שנושקת לפחי האשפה של הבניין השכן והיא מאוד נסתרת מעיני השכנים. יצרנו חלל מחופה והכרזנו עליו כ"מרכז מיחזור". יום אחד אולי יהיה בו מקום מסודר לחומרים שונים ואז נזמין את השכנים להשתמש בו. כרגע פשוט איכסנו את כל המציאות שלנו שם.

מציאה של ממש

היום שוב נשאו אותי רגלי למקור צלילי הכיסוח. הפעם הובלתי לרחוב סוקולוב, לגינה מאוד מאוד מסודרת ונקייה. הגננים כהרגלם היו עסוקים בפינוי עלים יבשים ואני שמחתי לקחת חלק במשימת הפינוי.

בעודי עסוקה במלאכה שבשיגרה, נחו עיני על פינה ממש "מוזנחת" שבה עמד לו מיכל פלאסטיק שבור. הוא במקרה היה מונח מתחת לעץ הפיקוס התל אביבי השגור והמשיר עליו תדיר, אבל שלא כמו בכל שאר הגינה, ידם של הגננים משום מה פסחה על המיכל הזה במשך זמן רב מספיק...

במבט מקרוב התברר לי שמדובר באוצר כפול. מיכל שבור שיכול כמובן לשמש כעציץ, ובתוכו קומפוסט של ממש! בזהירות שאלתי אם יש צורך באוצר הגלום וכמובן שהתשובה הייתה שלילית. אני רוצה להגיד שחטפתי לפני שייתחרטו, אבל אני יודעת ששום מחשבה שדומה לחרטה לא חלפה בראשם!

מקום חדש לבטטה

לבטטה לא באמת היה שמייח ביחד עם העשב לימון באותה ערוגה, פשוט שמתי אותה שם כי לא ממש האמנתי שהיא תצמח. אבל היא צמחה ועוד איך, אז היום בניתי לה ערוגה שבה היא תהייה המלכה.

היה כתוב שצריך לחסום בטטה, אבל הצלחתי לבנות סוג של מחסום רק מצד אחד. אני מנחה שאת התוצאה פשוט אראה במו עיני ים אחד. היא גם די קרובה ללבלב שמתפרעת כבר לגמרי, אז אני תוהה כמה היא באמת תתפרץ ואם בכלל יש לה סיכוי. יהיה מעניין.

מסביב לבטטה טמנתי עוד פקעות של פרחים, כולל רקפות תחומןת בעציצי פלאסטיק שפתמחתי להם את התחתית וקברתי אותם באדמה. השפה שלהם בולטת החוצה והיא בעצם הסימון שיש בפנים פקעות. כשהם יגמרו לפרוח צריך לדעת איפה לא להשקות כדי שהן תתעוררנה שוב שנה הבאה. וואו! איזו חשיבה לטווח ארוך... בינתיים זה יהיה נס בעיני עם יצא שם עלה...

בצל ירוק מרועי

היום רועי שלח לי שתילים של בצל ירוק.

שתלתי אותם בערוגת בקבוקים שניה שבניתי משמאל לערוגת הפרחים, מעין המשך. שתלתי גם ייחורים של פורטולקה שהצליחו לי במטבח וייחור של רוזמרין שממש לא ברור אם ייצא ממנו משהו.

בנוסף, העברתי את שיח הפלפלים החריפים מהעציץ שלו אחרי שנראה שהבריא לחלוטין בהשפעת השמש ונראה היה לי שהוא מוכן למפגש עם המרחבים של האדמה הפתוחה. הוא מסמן עכשיו את קו המפגש בין שתי ערוגות הבקבוקים.

ערימה שניה

ערימת הקומפוסט הראשונה שלי הגיעה לגובה מרשים וגם עומדת במקום, שעם הזמן, ותוך ששיח ההיביסקוס מצטמצם, הבנתי שניתן לנצלו לגידול עוד צמחים. החלטתי להניח לה להתבשל מעכשיו ולפתוח אותה באביב, להשתמש בקומפוסט ולהתחיל במקומה ערוגה חדשה.

אז התחלתי היום ערימה חדשה, יותר עמוק בתוך שיח ההיביסקוס, שבינתיים התברר שהוא בעצם חבורה של ארבעה שיחים, שלאט לאט גזמנו ועכשיו יש מתחחתם הרבה מקום איכסון. החלקים העליונים של השיחים הגיבו לאגרסיות שלנו בצימוח אינטנסיבי והמון פרחים. הגננים מצידם ראו שלקחנו אחריות אז הם עזבו אותם במנוחה, וכך נעלמה הצורה המרובעת שהייתה ל"שיח", ובמקומה יש משהו פראי ושימושי.

רוני בא לביקור ועזר לחפור את הבסיס, בערך 30 ס"מ עומק, 60 על מטר רוחב ואורך. שמנו ענפים יבשים בתור שכבה ראשונה, ערמנו עוד ענפים בשוליים האחוריים, בצמוד לגדר, כך שהשכנים של הבית ממול ייהנו ממראה סביר, וברב טכס שפכתי את הזבל היומי. כמובן שכיסיתי בעוד עלים יבשים (שהושרו במים) ושכבה עליונה של עלים יבשים וענפים נגד שדים וחתולים.

מסמכים רגישים

עם כל הדיבורים על גניבת זהויות, הדילמה של איך ואיפה לזרוק את הדואר הרגיש הפכה להיות ממש מטרידה ועד לאחרונה גם מחוסרת פיתרון בשבילי. היום כשניגשתי למשימת הכנת הכיסוי לתולעים שלי, פתאום הבנתי שסוף סוף יש למסמכים הרגישים שלי כתובת בטוחה.

כל הניירות שקיבלתי לאחרונה מהבנק ודומיו נקרעו לגזרים גסים, הושרו במים ועברו אחר כבוד למקום שבו יביאו את התועלת המרובה ביותר שהם אי פעם חלמו להביא. מה שאני ממש אוהבת במערכות אקולוגיות זה רוחב היריעה של ה"פתרון" שהן מביאות איתן. אני מתחילה מערכת לשם X סיבות ורעיונות, אבל ברגע שהמערכת מתחילה לעבוד, Y נושאים אחרים שבכלל לא חשבתי עליהם פתאם "מסתדרים" ותחושת השקט מתרחבת.

ובזמן שאני חושבת מחשבות אקולוגיות מול מסך המחשב, במקום אחר ממש לא רחוק ממני, התולעים החמודות נהנות לעכל את כל הפרטים המזהים שלי ולהפוך אותם לדשן מצוין. היש שיטת העלמת עדויות טובה יותר?

נביטות #2

וואו! עוד נביטות. כל מה שזרענו והטמנו באדניות הענק מוציא ראש אל השמש. איזה כיף! יש נבטים של ברוקולי ופרגים ואפונה (למאכל) ואפונה רייחנית ובצל ירוק (שונה ממה שרועי שלח, שלומית הביאה לי פקעות, אני תוהה מה ההבדל), ו"מיקס ירוקים לסלט". מצחיק שבבית אני כבר רגילה להנבטות שאני עושה כחלק בלתי נפרד ממשק המזון שלי, אבל בגינה זה זה נתפש אצלי כסיפור אחר לגמרי - הרבה יותר מופלא.

נביטות #1

איך התרגשתי היום כשראיתי שאחת מהפקעות שטמנתי בערוגת הבקבוקים נענתה למים ולשמש והוציאה שני עלים ראשונים. האם זו נורית או כלנית? גם הזרעים שזרענו בערוגה המוגבההת מגיבים ויש שם מלא ניצנים. וראש הבטטב שהחבאתי באדנית ליד העשב לימון תפש והמון עלים קטנטנים מבצבים להם שם. דברים צומחים ואני מופתעת, כאילו שזה לא הדבר הכי טבעי ונובן מאליו בעולם!

אדניות ענק

סוף סוף מיקמנו את אדניות הענק שלנו והתחלנו למלא אותן באדמה וקומפוסט. לא לפני שהוספנו בהן חורי ניקוז. בגלל שהתמהמנו איתן הייתה לנו ההזדמנות לגלות שאין בהן ניקוז טוב. אחרי הגשם גילינו הצטברות של נוזלים בחלקים הנמוכים ביותר (הרגליים) של האדניות, דווקא שם היצרן לא חשב שיש צורך בחורים. שמנו אותם במקום מרכזי בטרסה - והופ, פתאום יש תחושה של מלאות. עם זאת עדיין הצבעים הבולטים הם החום של הפלאסטיק, החום של האדמה וצבע אבני הבניין. מחכים לירוק שיכסה הכל...

ערוגת בקבוקים

גשם ראשון ממש חזק ירד שבוע שעבר ושרט את הגינה... חצי מהטרסה פשוט התמוטטה מכובד האדמה רווית מי הגשמים. למדנו את הלקח והקמנו אותה מחדש, חזק יותר וגם נאה יותר. חלק מה"חזק" היה הקמת ערוגה נמוכה יותר שתתמוך בטרסה מקדימה. תחמתי אותה בבקבוקים - הבקבוקים מופיעים בגינה מעצמם מאז שביקשתי במכתב לשכנים שישאירו לנו את הבקבוקים שלהם - מלאתי באדמה וקומפוסט והטמנתי בה פקעות של כלניות ונוריות.

דשא באת בזמן

היום אחותי ואחייני באו להשתתף בהמשך בניית הערוגה המוגבהת הראשונה שלנו. מעל הענפים שפכנו את זבל הסוסים שכה חיכה בסבלנות וגם קומפוסט חצי עשוי ששלפנו מערימת הקומפוסט, מיד כיסינו בקרטונים רטובים. מעל התחלנו לשפוך עלים ירוקים ושוב נתקלנו בעניין קנה המידה. שפכנו את כל העלים הירוקים שהיו בגינה והערוגה רצתה עוד. לרגע חשבתי שניאלץ לעצור כאן ולצאת לחפש איזה ערימת גזם טרייה.

אבל אז נשמע קולה של מכסחת דשא, והקול היה קרוב. קרוב מאוד. זינקנו לקדמת הבניין ואכן - הגננים שלנו היו שם, מכסחים במרץ. מיד רצנו ארגזי קרטון בידינו ומילאנו אותם בתוצרת טרייה טרייה של כסחת דשא נהדרת. הערוגה התרצתה, אז עברנו לשלב הקומפוסט המוכן והכיסוי העליון של אדמה. כמויות בלתי נתפשות של אדמה עד שהערוגה הייתה מוכנה.

שתלנו ברב טקס את שתילי הכרוב שרועי שלח לי השבוע, ומסביב זרענו מנגולד, כוסברה ותרד. פיזרנו חיפוי של עלים יבשים. יש עוד תמונות...

יצורים #1

יש לנו המון חלזונות בגינה, ענקיים ואיטיים. בהתחלה מצאתי רק קונכיות, מודבקות בחוזקה לענפי ההיבסקוס וההרדוף בפינות הכי אפלות של הגינה. הן נראו בלתי מאוכלסות, כביכול הדייר מת מזמן.

אני לא יודעת מאיפה כל החלזונות החיים והשואטים האלה מגיעים. או שיש להם איזה רשת אינטרנטית מדהימה שמעבירה להם מידע לגבי הגינות הלוהטות בעיר, או שכל הדיירים ה"מתים" האלה היו בעצם חיים לגמרי, רכיכות שמחכות כאן בשקט מימי קדם שנבוא לגדל להם מזון, תוך שהן מזקינות ומחכימות.

פורטולקה

הפורטולקה הגיעה בצורת יחורים מורד, ונקלטה יפה בעציץ קטן. היא לא מפסיקה לפרוח ובקרוב אני רוצה להעביר אותה לעציץ יותר גדול. פורטולקה זה שם מסולסל לצמח שהכרתי בעבר בשוק האתרוג בשם הערבי ריג'לה. את שוק האתרוג סגרו, והסוחרים הערבים נעלמו מהשיגרה שלי ואיתם הריג'לה עבת הגבעולים ועמוסת העלים הגדולים, מפוצצת באומגה 3. אני בטוחה שגם הפורטולקה שלי מלאה באומגה 3, אבל הזן המתורבת הזה, עם כל הפרחים הוורודים, הרבה יותר משכנע כצמח נוי מאשר כמקור טבעי, מקומי וחד פעמי של יסוד תזונתי חשוב ביותר. בכל זאת אכלתי ממנה כמה פעמים, אבל אני מחכה למצוא את הזן ה"ערבי" שאמרו לי שהוא גדל פרא.

גזם מעורר

היום התעוררתי לצלילי מכסחת דשא. העיניים נפקחות והאוזניים כבר דרוכות -- מאיזה כיוון זה בא? מה המרחק ביני לבין הכסח? מה סיכוי להגיע בזמן? זינקתי.

עד שיצאתי החוצה נדמו הצלילים. העיניים תרות בריכוז. מעבר לכביש אני קולטת דמות מטאטאת את המדרכה, אני עוברת את השדרה לגלות מנקה רחובות. אני עונה למבטו התמה בברכת בוקר טוב, תוך שכיסוח קצר מקפיץ אותי לעבור את השדרה בחזרה. אני מתמקדת לכיוון וצועדת במהירות. אני רואה אותו בפח פלאסטיק שנייה לפני שהוא נאסף למיכל האשפה הגדול, בניפנופי ידיים אני עוצרת את הגנן.

האיש של ג. גינון המום. "מה את עושה עם זה?" "קומפוסט, חיפוי, אתה יודע. אפשר להשאיל את הפח הזה? אני חוזרת איתו ריק עוד שניה". בסיבוב השני אני חוזרת עם שני מיכלים משלי בנוסף לפח הריק שמושב לבעליו. ג.ג. מספר שאם לא יחשוף את האדמה האומללה עד העלה האחרון הוא ישאר בלי פרנסה. הוא מזמין אותי עוד שבועיים לחזור, הם יחתכו ענפים גדולים של עץ הפיקוס הענק שכבר מחטטים לשכנים בדירות. רשום לי ביומן כוננות השקמת גזם.

בור הופך לערוגה מוגבהת

היום מירה באה לעוד ביקור עבודה בגינה ונצטרפה אל מרים ואלי בהפיכת מה שהיה בור שהלך והעמיק והסתלסל מסביב למיכל שבו יושבת לה החבשית של ורד. באמת הכיע הזמן להפסיק לחפור ולהתחיל למלא! מה שגילינו זה את קנה המידה השונה של עבודה עם האדמה. אפילו בגינה קטנה וערוגה קטנטונת, הכמויות שנבלעות לתוך האדמה מאוד מפתיעות שלוש בחורות שבילו את כל חייהן עד כה בקנה מידה של מסך מחשב או מקסימום כיור או סיר. השלב הראשון בבניית הערוגה הוא ענפים, בהתחלה גסים ומעל דקים יותר. זורקים אנפים לבור ודורכים כדי להדק אותם מטה. היה לנו נדמה שהבור הוא ללא תחתית, כמה שנדמה היה שמספיק, היה מקום לעוד. מה שחשבנו כפעולה מהירה הפך לכל מה שעשינו היום! וכך נותרה הערוגה חצי עשוייה בינתיים. לפחות אין יותר בור - עם כל האסוציאציות הלא כל כך שמחות שנלוות אליו.

הקומפוסט יוצא מהארון

לפני כמה ימים הערימה הייתה פתאום חמה. כהרגלי הסרתי את מכסה ענפי הדקל והזזתי את השכבה העליונה ביותר של הגזם כדי להוסיף את היבול היומי מהמטבח האורגאני שלי, אבל אז חדרה סנסציה חדשה לתודעתי: חום. בחוסר אמון הסרתי את הכפפה והנחתי את ידי על הזבל. לא היתה זו טעות או הזייה. הערימה שלי חמה. תאמרו "התחממה לה מהשמש", אבל לא ולא - היו יומיים מעוננים וקרירים במיוחד! מזג האוויר הקריר הוא שהדגיש את החום הבוקע מהערימה. ממש אדים!

זה היה הסימן שאפילו לא חיכיתי לו שאפשר להתחיל לספר לחבר'ה. אם הערימה חמה, סימן שהיא עובדת ואם היא עובדת, אפשר להפסיק להעלות על הדעת ש"משהו לא טוב אולי יקרה". אפשר להסביר בגאווה ש"ערימת הגזם" הזו היא בעצם בית חרושת לאדמה פוריה.

על שום כך סיפרתי בזהירות לאדית, וגם לפולי, וכמובן למרים שלשאריות הירקות והפירות מהמטבח שלהן יש כתובת - מקום שבו יוכלו להפוך מזבל לזהב ולתרום תרומה משמעותית לסביבה. להפתעתי, השכנות לא העלו שום חששות או התנגדויות. במקום להתנגד הן הגיבו בהתלהבות של "וואו, אז הזבל שלי יכול בעצם להביא תועלת? איפה לשים לך אותו?"

מאז היציאה מהארון, כל יום מחכות לי שקיות וקופסאות עם אשפה אורגאנית. גיליתי שזה הרבה עבודה לפתוח כל יום שלוש שקיות פלאסטיק נפרדות... אני מחפשת עכשיו את מיכל הפלאסטיק שיחליף את שיטת השקיות.

הסוקולנט המיסתורי פורץ

אחד הצמחים הכי שמחים בגינה. תראו את העלים העצומים האלה! תסתכלו איך הוא נראה רק לפני כמה שבועות קצרים.

סלט רוקט

עוד לא התחלתי ממש לנקש עשבים. אני נותנת להכל לצמוח בגלל שאני עדיין לומדת מה זה מה. יום אחד נועה הייתה כאן ועשיתי לה סיור בגינה. הצבעתי על קבוצת עלים ירוקים שגדלו למרגלות הלבלב המלכה ושאלתי אותה מה זה. איכשהו הם נראו לי עם פוטנציאל.

נועה אמרה "רוקט" בלי להניד עפעף. שלחה ידה, תלשה עלה ולעסה. "כן, רוקט". הרוקט הגיע מהמים שאני ממחזרת שכנראה נשאו בתוכם כמה נבטוטים או זרעים מגידולי הנבטים שלי.

שי שכל כך עוזר לי עם המחשבים בא לטיפול שוטף ואני הכנתי לנו בינתיים ארוחת ערב. ומה לסלט? רוקט, עלי סלק ונבטים, הכל מגידול מקומי ממש, קטיף רענן, כל כך רענן ששלוש טיפות לימון זה כל מה שהייתי צריכה להוסיף כדי "לתבל".

שופינג של יום שישי

ליד הכניסה לפראנה יוגה ערימת "זבל" צדה את עיני כמו כל ערימה מצודדת אחרת רק שהפעם זיהיתי מיכלי פלאסטיק מהסוג שהבריות מכנות "פחי אשפה". מאז שהאיש במשתלה הפחיד אותי מלהשתמש במיכלי צבע, מיכלי אשפה תפשו מקום של כבוד בחלומותי, אבל באופן פאראדוקסלי משהו, אותן הבריות לא ממהרות לזרוק את פחי האשפה שלהם לאשפה והרבה יותר קל למצוא מיכלי צבע...

תשעים דקות מאוחר יותר, מלאה באנרגיות ארנסיות יצאתי החוצה והפחים עדיין היו שם. פגשתי גם את האיש שהיה עסוק ביצירת הערימה, או כדבריו, "פינוי האשפה". כשהבין מה אני רוצה ולמה, הוא עזר לי לרוקן את המיכלים ואז סימן לי לחכות וחזר כעבור דקה עם פח ענק, ירוק, תעשייתי, מהסוג שאפילו לא העזתי לחלום עליו!!

עמוסה במציאות היפות שלי, כמו כל צפונית ביום שישי, הרמתי את היד בנונשלנטיות לעצור מונית. אחרי הכל, לא הייתם מצפים שאנסה ללכת ברגל עם חבילות כל כך גדולות. כל כך גדולות שאי אפשר היה להכניס אותן לבאגאז'. הפלא האמיתי היה שהנהג הסכים שאעמיס את הכל במושב האחורי!

עכשיו יש לנו מיכל ירוק לאגירת מי גשם שהתמקם אחר כבוד מתחת לאחד המרזבים, פח אשפה "קלאסי" עם מכסה על ציר שבו אנחנו משרים קרטונים, את המכסה אני משאירה פתוח כך שגם הוא בעצם אוגר מי גשמים, ועוד פח כתום בגודל בינוני שכרגע עוזר בשינוע אדמה טוף וקומפוסט מהגינה לדירה ולהיפך, אבל אין לי ספק שהיעוד האמיתי שלו הוא להיות בית לצמח.

עשב הלימון מתעורר לחיים!

אלה הן באמת חדשות משמחות ביותר: כמעט שישה שבועות אחרי שהגיע לכאן כל הדרך מכפר סירקין עם עצירה בפרדס חנה, ניסיון התאקלמות במיכל צבע ונחיתה באדנית שלא לגמרי מתאימה.

והנה צצים להם פתאום עלים ירוקים רעננים!! אני כל כך מאושרת. אני חושבת שהענפים שאספתי לידו נתנו לו אנרגיות טובות, הסתירו לו קצת את הקרינה מהקיר ואולי פשוט היו בעיניו יותר יפים מהשפריץ הכעור. יכול להיות שהסוקולנט המסתורי שהתמקם לימינו ופורץ בעלים ענקיים בימים האחרונים הוא שנתן לו השראה.

היערה שמחה

אני חושבת שהיערה שמחה.

העמדתי אותה בצמוד לחבשית, בפינת הטרסה היותר חשוכה אמנם, אבל השמש מגיעה לשם אחרי הצהריים, וגם התאמתי לה ענף חינני במיוחד לטפס עליו ואני חושבת שהיא ממש נהנית להתעטף מסביבו.

אדניות לפי הזמנה!

שלשום קלטתי ערימה של אדניות מוזנחות בחצר בית שעומד בעיצומם של שיפוצים ברחוב סוקולוב. שאלתי אם הן פנויות לאימוץ ואמרו לי לחזור מחר.

חזרתי אופטימית, עם מרים. התשובה הייתה חיובית, ואנחנו לא חיכינו שיתחרטו. הובלנו את האדניות לגינתנו, ואז עלה בליבי רעיון. לשמחתי כי רבה מרים הסכימה לנסות -- התוצאה הייתה כל כך מושלמת ששתינו פשוט לא הפסקנו להתפעל! סידרנו אותן לאורך הסורג הארוך של מרים, לבן וחום לסרוגין. הן מילאו את כל האורך בדיוק של סנטימטרים. קבענו לסוע ביחד לשתיל שבוע הבא. אני לא יכולה לחכות! אנחנו מדמיינות גרניום ועשב לימון נגד יתושים, כמה עשבי תיבול, צמחי נוי שמשתלשלים לכיוון הגינה מצד אחד או מטפסים בעדינות על הסורג! הדימיון משתולל.

צמח צל שאומץ

מרים מצאה את הצמח הזה זרוק ברחוב בכפר סבא, בנפרד מהעציץ שלו, במצב עילפון מתקדם. היא אספה אותו ואת העציץ וקודם כל שמה אותו בצנצנת עם מים. בגינה שתלנו אותו מחדש בעציץ שלו והתחלנו לחפש לו מקום הולם. הוא נראה כמו צמח של צל אבל לא הראה סימני שימחה בפינה המוצלת שלנו.

עכשיו הוא מונח למרגלות הצמח העצוב של מאיר שעדיין נמצא בהלם מוחלט. חשבתי שלשניהם יש שורשים טרופיים אז אולי הם יוכלו לעודד אחד את השני.

נמלי אולונג

אתמול בלילה, בזמן ניקוי סוף היום של המטבח נחו עיני על קומקום התה שזיו נתן לי מתנה לפני הרבה שנים. הוא הפך למתמחה אולונג אצלי. חייכתי אליו במחשבה שהקומקומים מתעוררים עכשיו מתרדמת הקייץ. בעת שהפה שלי כבר ממש הרגיש את הארומה של האולונג, העיין התפקססה על משהו מבצבץ מהפייה של הקומקום. ידעתי שלא אני הנחתי שם כלום בסוף החורף הקודם, אבל בלילה אני פחדנית אז הלכתי לישון.

היום הזזתי כמה דברים בפינות היותר חשוכות במטבח, תנועה זה דבר חשוב. שוב קלטתי את מומחה האולונג שלי, שום דבר לא מבצבץ הפעם -- סימן ברור לקיומה של מחתרת עצמאית. בצעד אמיץ של בוקר אחזתי בידית, הרמתי את המכסה לאור היום -- וגיליתי את ההיאחזות של זן הנמלים החדש שהתחיל לשוטט לי במטבח בזמן האחרון. היה להם גוף והליכה של אורחות מהכפר, אני בטוחה שהן הגיעו מרועי. המסכנות עשו מאמץ יפה לשרוד אצלי!

לקחתי את הקומקום לגינה, וניערתי אותן לדשא. גן החיות הביתי שלי הצטמצם, וחזרתי למחשבות האולונג שלי.

שוק חליפין, 2#

חזרתי כולי חיוכים מעוד שוק סחר חליפין אצל טליה. שק מלא בקקי של סוסים (סוסה אחת יפה ליתר דיוק) ביד אחת ועציץ עם שתיל של אלוורה רפואית בשניה. כמה רציתי זבל חיות! ומה נתתי בתמורה? שקיות קטנטנות מלאות בעשבים ניחוחיים שהכנתי מעשבים יבשים שהיו לי בארון של המטבח ולא ייצלחו עוד לתה שרויים בשמנים ארומטיים ומוכנים בגילגולם החדש לשימוש בארונות או בצלוחית בחדר. עכשיו שיש לנו קקי של סוסים במיקלט, אנחנו כמעט מוכנים להקמתן של הערוגות המוגבהות!

פינה חדשה

היום מרים ואני התחלנו לטפל בפינה המערבית של הגינה. זהו בעצם הצד שרואים כשהולכים לזרוק את האשפה, אפשר להגיד שזו "הכניסה הראשית" לגינה. אני חושבת שלא נגעתי בחלק הזה קודם כי היה יותר נוח "להתחבא" מאחורה, אבל פתאם הבנתי שזו פינה ממש יצוגית ומאוד חשובה.

השתמשנו באותו היגיון של טרסה צמודה לקיר, נתמכת במוטות מגבים, אבל הפעם שילבתי ענפי עצים בין המוטות במקום קרשים ו-וואו! זה כל כך יותר יפה!! אדנית שנמצאה ברחוב מתאימה כאן בול ומחכה עכשיו לצמחי צל. לפינה הזו בקושי מגיעה שמש ישירה.

מה אוכלים?

מצחיק שסוף סוף גמרתי לבנות את שולחן האוכל שלי בדיוק כשפצחתי בצומיצים ממושך. התחלתי לבנות אותו לפני שנתיים כשבני הביא לי רגליים של שולחן שהוא מצא ברחוב. הוא הביא גם שני שלדים יפייפיים של כיסאות, אבל עליהם גמרתי לעבוד כבר מזמן.

השולחן עמד לו מכוסה בפיסת שעוונית זמנית שהגנה על החצי-עבודה שלי -- פשוט הייתי נורא רעבה והכיסאות כבר היו מוכנים. מארוחה לארוחה השעוונית התרגלה והפיתרון הכעור הפך לחלק מחווית האוכל שלי. עד שנמאס, וגם רוחות הסתיו התחילו לנשב.

דימויי הצלחות נלקחו מלוח שנה ישן של ויויאן ווסטווד הגאונית, הם הודבקו על שכבות של קרטונים שארזו במקור את חפצי כשעברתי לכאן ממקום אחר (שיודעים לעשות בו קרטונים עבים במיוחד, וגם לבזבז אותם כאילו אין מחר). בתיווכו של דבק פלאסטי מזהם הקרטונים הפכו ללוח קשיח ביותר. ציור מהיר, המון שכבות של לכה וסוף סוף יש שולחן שנעים לאכול איתו.

אבל אין אוכל...

חודש על הגג

הגג של הבניין שלנו מתחזה לדירה מן השורה. פשוט עולים במדרגות עד הסוף ושם מחכה דלת פלדלת נעולה. את המפתח יש לי מאז שהתפוצץ לי הדוד. מעברה השני של הדלת יש מרחב לא קטן מוקף יפה במעקה ומסויד לבן בוהק. כשהייתי ילדה לא רחוק מכאן אמא שלי הייתה תולה כביסה על הגג. הבוהק של הגג בשדרות נורדאו הזכיר לי איך לא אהבתי אז לעלות לגג, הסינוור של הסיד בקייץ זכור ככאב בעיניים. אולי בגלל זה לקח לי טיפונת זמן עד שעליתי לגג בפעם השנייה, בלווית זוג חמורים.

בת עופרית חבשית

אהם. כן, ככה קוראים לה, היא גודלת בכל פינה בתל אביב ומחזירה אותי לילדות. היא פורחת בצבע תכלת אולטימטיבי -- מתה עליה! ורד הביאה אותה לכאן, והיום לאחר כבוד העברתי אותה למיכל ענק -- עוד פח אשפה מפלאסטיק -- שתוחם את הטרסה ממזרח.

מימינה של החבשית מונחת לה האדנית עם העשב לימון שעדיין לא מראה סימני חיים.

עוד מעברים

היום הורדתי את עציץ הפלפלים החריפים מהמרפסת שלי לגינה. אחותי נתנה לי שתיל יפה שהיא גידלה בעצמה מזרעים של פלפלים שגדלו אצלה בעציץ. הוא צמח בסדר אבל לאחרונה הופיעו אצלו סימני חולשה שאני כבר מכירה... צמח פלפלים שהיה לי מת לו לאיטו שנה שעברה, וככה בדיוק זה התחיל: ענפים מתייבשים, עלים נופלים, כנימות מתקיפות.

מיקמתי את הפלפלים בגינה ליד היחורים של הבזיליקום והפורטולקה שאך זה מכבר עברו לעציצים ואיחלתי לו בהצלחה במבט בוטח. הם נראים טוב ביחד, ממש נוצרת שם כבר שכונה.

הזוית השתנתה

בתיאום מופלא, סימנים סתוויים מובהקים חדרו לאטמוספרה שלנו עם פרוס השנה החדשה. בבוקר כבר אפשר לחוש עכשיו בכפות הרגליים איזה גרעין של צינה שנאחז בליבן של הבלטות. ורד עשתה ביקור בית אתמול וציוותה להעביר כבר את הצמח עם הפרחים הסגולים למיכל הגדול. גורת החתולים מהחצר נמשכה לריח של שילה. ורד שמה עליה מבט, אמרה "בטח" כששאלתי אותה אם לאמץ. לא הייתי צריכה יותר מזה.

קראתי ששינוי עונה זה הזמן לריענון העציצים בבית, איוורור שורשים פה ושם, הוספת קומפוסט. אז עשיתי קצת מזה היום בבוקר וזה השאיר לי את הפוקוס על גינת המרפסת המתפתחת שלי. בשעת אחר הצהריים מוקדמת שמתי לב שהשמש שוב מגיעה עד לדלת של המרפסת ואפילו דילגה ישר דרך הזכוכית ועשתה את הצעד המזהיר הראשון שלה לתוך החדר. שמתחי לב, ומיד העברתי את הבזיליקום חזרה לצד שבו התחיל באביב. שם הוא נראה הכי יפה, אבל כשהתחיל החורף כמעט הרגתי אותו כי בכללל לא שמתי לב שהשמש שינתה זוית והפסיקה לגעת לו בעלים! עכשיו הם סוגרים מעגל והבזיליקום נראה טוב מתמיד אבל דור אומר שבקרוב הוא גומר את הסיבוב. אני מקווה להצליח לקחת ממנו זרעים לפני שהוא ניפרד.

שנה טובה!

שנה חדשה פה והעלינו את האתר לאוויר.

אחרי שבוע אינטנסיבי של עבודה בפנים, מול המסכים, על האתר הזה, אני חוזרת ממחר לגינה ולגג עם יותר זמן. חזרה לאיזון בין העבודה בחוץ לעבודה בפנים שכבר כל כך התרגלתי אליו.

בגינה, הבוגונוליאה שורד הביאה פרחה היום בורוד צעיר ורענן כל כך. כשהיא הגיעה לכאן כולם אמרו שהבוגוווליאה פורחת בקייץ, אז בכלל לא ציפיתי לראות ממנה פרח. היא כנראה רצתה להגיד שטוב לה פה וחג שמח.

מהגג לשולחן החג

כמעט א' תשרי. מחר שנה חדשה ואתר חדש, האתר הזה, עולה לאוויר. אבל קודם כל ארוחת חג עם המשפחה. ומה אביא מתנות לראש השנה? פלפלים מיובשים בשמן זית, בצנצנות מקסימות. נשמע לכם כמו משהו שנרכש בממון רב בחנות גורמה? לא ולא!

בקפה החמוד ביותר Loveat מוכרים מיצים טריים טריים במחיר מופקע, אבל מפצים בבקבוקי זכוכית ממש נחמדים שלא ראיתי בשום מקום אחר וגם המיצים באמת טריים וטובים. יצא לי לקנות שניים כאלה וברור שלא זרקתי את הבקבוקים (טפו!). פלפלים מיובשים זרועים בכמה צימוקי עגבניות נכנסו (לא צפוף מדי) לתוך הבקבוקים וכוסו בשמן זית. עוד כרטיס שנה טובה (גזור מחוברת שקיבלתי באיזו תערוכה) וסרט קשור בפרפר -- וזהו, יש מתנות!

סוקולנט מיסתורי מפתח תקווה

ורד הביאה שני יחורים של סוקולנט חמוד ומיסתורי מהבית של סבתא שלה בפתח תיקווה. היא שתלה אחד מהם בעציץ במבוק צר מאוד. הסוקולנט התלונן מאוד ולורד היה נורא לא נעים ממנו אז היא נתנה לי אותו וביקשה שאתן לו יותר מרחב. העברתי אותו למיכל פלאסטיק כחול שבור שמצאתי ברחוב.

שמתי אותו בשמש בצד המזרחי של הגינה, ליד הקיר פולט הקרינה, אבל בנתיים התחלתי לצבור שם ליד הקיר ענפים שמגיעים אלי בתוך ערימות הגזם שאני גוררת לגינה. כשאני הופכת בערימות אני מוציאה את הענפים שנראה שיש להם פוטנציאל ועורמת כאן ליד הקיר, מאחורי הסוקולנט ועשב הלימון.

לבלב תחת התקפה

לפני כמה חודשים טמנתי זרע של לבלב בעציץ בבית. הזרעים ניתנו לי אצל צבי ואורנה אשר בלוטם שבגליל. אורנה שיבחה את הלבלב והיה ברור שזה סוג קסום במיוחד של קטנייה. הלבלב פרצה וגדלה בעציץ שלי עד שהיה ברור שהיא חייבת לגינה. אז שתלתי אותה ליד גדר ההפרדה עוד לפני שאפילו התחלנו לעבוד בגינה. היא לא ביקשה כלום חוץ ממים וגדלה וגדלה.

לפני כמה ימים שמתי לב שמישהו חוגג לה על העלים והיום ראיתי אותם. בהמוניהם. חשבתי לתת להם לחיות, אבל ורד שעברה בסביבה ממש הזדעזעה ומיד הרחיקה את העלים שבהם החגיגות היו הכי גדולות וזרקה אותם לפח יחד עם החוגגים.

עלי סלק במיכל הצבע

ניסיתי להנביט זרעים של סלק וזה היה ממש לא מוצלח בתור נבטים (הזרעים גדולים והצמיחו שורשים ארוכים, היה ברור שהם ממש מחפשים אדמה). אז זרקתי אותם לתוך מיכל הצבע המקולל וכיסיתי בקצת אדמה - מה יכול להיות.

קוליאוס (?)

באחד הביקורים שלי אצל ורד הבנתי כמה חשוב שיהיו לי כמה צמחי נוי עם עלים אדומים. ורד נרתמה לעזרתי והכינה לי יחורים. הם הגיעו במיכלי יוגורט קטנים. אחד הרגתי תוך יומיים בהשקייה מוגזמת (חורי הניקוז היו קטנים מדי). אבל השני נקלט יפה והעברתי אותו לעציץ של מרים. אין בו ניקוז בכלל, אז זה זמני.

היום ראיתי שהוא מצמיח עלים חדשים. איזה כיף!

גזם וקומפוסט

מאז שהתחלתי את הקומפוסט בגינה הפכתי לתיאבת גזם. בדרכי חזרה הבייתה לא משנה מאיפה אני נושאת תפילה לאלוהי הגזם, וככל שאני מתקרבת תפילתי מתחזקת כי כידוע, הגזם היקר ביותר הוא זה המונח לו קרוב קרוב.

למזלי (?) אני חייה בעיר שהגננים בה אחוזי תזזית גיזום ואי שכך תפילותי נענות לעיתים תכופות מאוד. דיירי השכונה מרימים גבה כשהם רואים אותי בוחרת את הענפים (כך שאוכל לסחוב בנוחות כמה שיותר). כשיש ערימה שווה במיוחד, אני חוזרת אליה עם גוזזת הענפים החייתית שלי, אבל לרב אני עונה לחוק "על הדרך". מה שמתאים לאחיזה שלי נגרר לגינה והשאר, כמה נורא, נשאר מוטל ונאסף יחד עם אשפה רבה ביום המחרת ותורם את חלקו לזיהום.

חזרה לצד החיובי של הדברים, בגינה נערימת לה ערימת גזם שמשמשת להסתרת הקומפוסט וגם לייצורו - שתי מטרות מושגות במכה אחת. בנוסף, מרים ואני ממשיכות לגזום מההיביסקוס. אין סוף הענפים היבשים שהרכיבו את הריבוע שכונה בשם "שיח" לאט לאט מתפנים - ישר לתוך הקומפוסט.

עשב לימון

עשב הלימון שקיבלתי מנדב בשוק החליפין של טליה ממש נראה עצוב במיכל הצבע, והאיש בחנות "הגרעין" הפחיד אותי ואמר שצבע יכול להיות מכת מוות לצמחים. הוא גם אמר שאם יש שאריות בניין בגינה, כשהשורשים של הצמח מגיעים לאיזה מצבור קטן של סיד או צבע, הצמח יכול למות על המקום. אימאל'ה - הרי אני יודעת מה יש לי שם באדמה...

בבהלה רבה העברתי את עשב הלימון לאדנית, שמבחינת הפורפורציות נראתה הרבה פחות מתאימה, אבל זה מה שהיה. יותר מאוחר קיבלתי אימייל מנדב שאמר שנושא הצבע נראה לו מוטל בספק, כי עשב לימון דווקא ידוע ביכולתו לספוח רעלים. ימים רבים עברו והעשב עדיין מראה רק סימני התייבשות. מאוד דאגתי, אבל היום קראתי עליו ב ספר של דרורה חבקין. היא כותבת שכששותלים עשב לימון ("לימונית" היא קוראת לו) צריך לחתוך את החלק העליון של הצמח כדי שיהיה לו כוח לגדל שורשים ולהיקלט. משום מה המילים האלה מילאו אותי באופטימיות. ביקרתי את העשב וגזמתי אותו עוד קצת.

יערה

את היערה שקיבלתי מסיגל מיקמתי בפינה המזרחית של הטרסה, אבל היא לא כל כך שמחה שם. כנראה בגלל שהיא בודדה וגם הפינה הזו קצת חשוכה. השמש מגיעה לפה רק אחרי הצהריים.

חיפוי 1#, לעצירת עשבים

למרים מאוד מציק שצומח לו עשב ליד הקיר שלה בכלל בלי שהזמינו אותו. החלטנו לא לתת לזה לקרות על הטרסה החדשה ולצורך העניין השתמשנו בטריק חיפוי בקרטונים. אין מאושרת ממני כשהקרטונים שבהם מגיעים הירקות השבועיים שלי מרועי מוצאים את דרכם חזרה לאדמה בלי לעזוב את השטח "שלי"...

לוקחים קרטונים ודוחפים טוב טוב לדלי מלא במים. טוך מספר שניות הם הופכים לקריעים ביותר. קורעים אותם לחתיכות בקלות רבה. משם עוברים לאדמה ומכסים בחתיכות חופפות זו על זו. הקרטונים מסתירים את האדמה מהשמש ומדכאים כל התעוררות עישבונית.

ואכן אחרי יומיים, העשבים התחילו לגדול שוב ממש צמוד לקיר. בפעולה יסודית יותר מרים עשתה כדברי דור ו"עטפה" את הטרסה בקצה שלה שצמוד לקיר. היא דאגה שתהייה יותר חפיפה בין החתיכות ושהן דחופות יפה יפה בין האדמה לקיר. מעל הקרטונים היא הערימה אבנים ושיברי בלטות, כן כן אותה "פסולת" בניין מדוברת, ו... אין יותר עשבים!

מדף משנה זווית

היום הוזעקתי למשרד עורכי דין שהתפנה. היו שם אדניות ענקיות ועוד מציאות, כמו מדפים עם זוויות. גיליתי שמדף עם זוויות הוא פשוט מעולה ליצירת הפרדה. שפכתי פסולת בניין על הזוויות וכך הוא התייצב ויצר את הפינה של הטרסה שלנו.

העציץ העצוב של מאיר

יום אחד הופיע בכניסה של הבניין עציץ בלתי מזוהה. צמח שנראה טרופי, גזע ארוך צומח מעציץ חרס גדול מלא רק עד חציו באדמה. מאיר סיפר שהצמח ליבלב במרפסת מוצפת שמש בפלורנטין, אבל מאז שעבר לדירה החשוכה כאן הוא סובל מאוד.

המסקנה המהירה והנמהרת שלי הייתה שהעציץ מתגעגע לשמש, ולכן שמתי אותו בשמש, לא לפני שריעננתי את האדמה שלו ועכשיו העציץ מלא יפה באדמה חדשה וקומפוסט. תוך יומיים כמעט כל העלים נשרפו, זה היה ממש מבהיל. אחרי כמה אימיילים בהולים לחברים גננים שבודאי תמהו על התשוקה להציל צמח בלתי מזוהה שכזה, הוא הועבר לפינה מוצלת. מסתבר שלא מעבירים צמח מדירה חשוכה ישר לשמש של סוף הקייץ ועוד מול קיר לבן מכפיל קרינה! בפינה החדשה הוא הפסיק למות, אבל עדיין לא מראה סימני התחדשות.

שידרוג מיכל התולעים

כבר התרגלתי לרעיון שיש לי תולעים במטבח ואף תולעת לא יצאה לה לטיול עד עכשיו, או לפחות לא גיליתי אותה שזה היינו הך. אני פותחת את המיכל כמעט כל יום לבדוק מה שלומן - לוקחת נשימה עמוקה וחופרת במצע בעזרת כף עץ ארוכה. זה לוקח הרבה זמן עד שאני מוצאת סימני חיים. אלכס (שממנו למדתי את רזי המקצוע) אומר שהתולעים אוכלות חצי מגודל גופן כל יום, אז אני נותנת להן ממש מעט מזון. מזל שיש לי את הקומפוסט בגינה! בכל מקרה הבנתי שצריך לאטום את המיכל. הוא היה יותר מדי מאוורר, המצע התייבש במהירות מיום ליום. התולעים אוהבות חשוך ולח... אז יצאתי לבוגרשוב וחזרתי עם טפט ירוק משובץ. ציפיתי את המיכל מבחוץ אבל השארתי שני פסי איוורור למעלה ולמטה וכמובן את חורי הניקוז. אני גם רוצה להצמיד למיכל גלגלים, כי כל פעם שאני רוצה לבדוק עם התולעים שלי ולתת להן אוכל אני צריכה לגרור את המיכל החוצה מהמקום שלו ובלי גלגלים זה לא כל כך נוח.

צמח שרוף

היום הרגתי את אחד הצמחים שורד הביאה לי. משום מה החלטתי שהוא צריך אמבטיית שמש. העברתי אותו בבוקר לאזור שטוף שמש במרכז הטרסה, וסגרתי עניין -- עד הערב הוא כבר היה שרוף לגמרי. אם רק הייתי שואלת, ורד הייתה אומרת לי בזמן את מה שלמדתי מאוחר יותר. שהצמח הזה ממש לא סובל שמש, ושהשמש היום הייתה אכזרית במיוחד.

יש איפה לשים עציצים

עכשיו שיש טרסה, התחלתי לשחק עם המיקום של הצמחים שורד תרמה לנו. בפינה השמאלית ממוקמות בביטחון הבוגווליאות שבעצם מהוות את נקודת הפתיחה של הטרסה ממערב וממש מחכות שחברים יתיישבו לידן. בינתיים, סידרנו להם כבלים ירוקים להיתלות עליהם והן עושות סימנים של כאלה שהבינו את הרמז.

התחלתי מהפיטנגו שנראה ממש שמח להיות פה איתנו ונראה נחמד ליד הבוגיות. לידו שמתי שני עציצי קרמיקה שהיו סתם זרוקים בגינה הקדמית. כשמרים ראתה אותם היא סיפרה לי שהם מעשה ידיה להתפאר, מזכרות מחוג קרמיקה שלקחה פעם!

טרסה חדשה בהקמה

אחרי שבועיים של חפירות, שבהן מפלס הטרסה הלך וירד וערימת הבלטות שלנו הלכה וגדלה, התבהרו כמה עניינים: 01 מרים השכנה לא רוצה שום דבר שתול ליד הקיר, כי בצדק היא חוששת מרטיבות ומשורשים אמיצים. 02 מרים גם ניהיית עצבנית כשהיא רואה טוריה נוחתת קרוב מדי לקיר שלה. 03 יש עוד הרבה פסולת לחפור. ואז עלה הרעיון שנתן מענה לכל העניינים הנ"ל: לבנות טרסה חדשה ולמלא אותה בעציצים.

באותו הרגע הפסקנו את החפירה העיוורת והתחלנו לחפור ולערום בעת והעונה אחת -- הרבה יותר חכם. חפרנו ברצועה הקדמית שאכן מיועדת לשתילה, ואת החומר, כולל הפסולת הערמנו חזרה ליד הקיר, תוך שאנו בונות תמיכה ממוטות של מגבים שנמצאו בדירתי וברחוב, וקרשים (גם הם מאותה חנות). הפטיש של השכנים עזר במלאכה.

בנתיים הגיעו עוד צמחים מורד. וגם השכן מאיר הוציא מהדירה שלו עציץ יפה עם צמח שסבל מאוד מהחשכה (אנחנו עדיין מנסות להחזיר אותו לחיים!). התחלנו לחפות בקרטונים ומעליהם שברי בלטות כדי למנוע מעשב לצמוח. התוכנית היא למלא את כל הטרסה שלנו בעציצים!

שוק סחר חליפין #1

היום נסעתי למשק צוף שבפרדס חנה לקחת חלק בשוק חליפין שטליה מארגנת מדי פעם. השוק זה דבר מדהים. מביאים מה שיש ומקבלים מה שרוצים. הבאתי מגשים של נבטים וחזרתי עמוסה בכל טוב: שתיל של יערה מסיגל, עשב לימון מנדב, צ'טני אגסים ותפוחים מראובן, שתיל של תות, זרעים וקילשון מדהים שעידו פעם שכח אצל טליה.

כשהגעתי הביתה חיכתה לי ליד הדלת נטשה, החתולה של השכנים. הם נסעו לקיבוץ לסוף השבוע ולא שכחו להשאיר לי את הפטיש הגדול שלהם, תלוי על ידית הדלת שלי. חייכתי לעצמי -- איזה קבלת פנים מקסימה.

לקראת ערב שתלתי את עשב הלימון במיכל צבע ישן, ואת היערה העברתי לעציץ פלאסטיק קצת יותר גדול והתחלתי לחפש לה מקום בגינה. ניסינו גם לזרוע זרעים במשתלת קלקר ישנה של עידו, ושתלנו את התות.

איסוף אשפה

"אשפה". איזה מילה מצחיקה. בחיפוש מהיר על המילה הזאת יימצא הרבה חומר מעניין. למשל: "הרכב האשפה באחוזים מראה כי החומר האורגני הרקבובי מהווה 37.81% מכלל האשפה הביתית והוא דומיננטי במשקל האשפה בישראל... זהו אחוז גבוה של חומר אורגני יחסית למדינות מערביות ועל ידי הפרדה פשוטה של האשפה ניתן לנצל אותו לקומפוסט". (כדאי גם לקרוא על הקומפוסט...) וגם: "במדינת ישראל... כל תושב מייצר בממוצע כשני ק"ג אשפה בכל יום". בחזרה למשק הבית שלי שמייצר 2 ק"ג אשפה ב*שבועיים* מאז שהתחלתי לקמפסט (זה היה קילו ליום לפני!), איסוף האשפה נזקק לאירגון מחדש. בינתיים אני אוספת את האשפה האורגאנית שלי בסלסלת קש שעומדת על הקומפוסט תולעים במיקום מושלם להשלכת פסולת ממשטח העבודה, אם בזמן חיתוךהירקות או בניגוב של סוף היום. מדי כמה זמן היא מתמלאת בעובש וזה הזמן שלה להיזרק לקומפוסט בעצמה! כשאני יורדת לגינה אני לוקחת את הסלסלה בתוק שקית ניילון והסידור הזה קצת לא נוח... יש מקום לשיפור.

פיטנגו ועוד חברים שהגיעו

ורד ממשיכה להעביר אלי צמחים תוך שהיא מתארגנת בדירתה החדשה. היום הגיע פיטנגו, ועוד שני צמחים בלתי מזוהים בשם.

עכשיו הביקור היומי שלי בגינה כבר יהייה יותר מגוון. יש הרבה צמחים לעקוב אחריהם, למצוא להם את הפינה הנכונה, להשקות אותם, לדבר איתם בלב. יש גם אשפה מיום האתמול להוסיף לקומפוסט, וכמובן שיש עדיין גם התפרצויות של הנפות טוריה!

שלום תולעים

הנה ניכנסו התולעים לחיים שלי. נסענו שלומית ואני למאשה וקיבלנו כל אחת בערך 20 תולעים בקופסאות שהבאנו איתנו, מוכנות עם קרעי נייר. בבית, התולעים, שכבר עברו מסע מפרך מפרדס חנה כולל עצירות בדרך, נאלצו לחכות עוד תוך שאני מכינה את המצע בשבילן. עדיף להכין מראש אבל לא הספיקותי.

לקחתי את כל הנייר שנצבר אצלי בפחים ה"משרדיים" שלי (שקיות נייר עליהן ארחיב את הדיבור בפעם אחרת), וקרעתי לגזרים יפים. השרתי במיים, סחטתי והנחתי בקופסה שהייתה פעם מיכל כביסה של מישהו אחר.

פתחתי את קופסת הקרטון ביד רועדת... מה לי ולתולעים לעזזל? איך הגעתי לרגע הזה שבו אני מכניסה הבייתה תולעים מרצוני החופשי? איפה עובר קו השבר (או התפר?) בין תמי שניגעלת בערך מכל דבר שזז לתמי שנותנת לתולעים לזחול לה על היד? לשלב הזה עוד לא היגעתי (ידיים רועדות כבר ציינתי?) אבל משהו בבטן לחש לי שקרוב היום שבו לא אפחד יותר.

קומפוסט בהיסוס

מאז שהתחלתי לרדת לגינה ולחפור זה הפך להיות בלתי נסבל לחלוטין לשפוך את האשפה האורגאנית שלי לפחי האשפה. אני פשוט לא יכולה לסבול את זה יותר. אז התחלתי לחפש מקום יותר הגיוני בשבילה.

היום מצאתי. מתחת לשיח ההיביסקוס הענק, ליד הגדר, מאחורי ההרדוף השני ששנים היה מדוכא שם מתחת ומאז שהתחלתי לקצוץ בהיביסקוס הוא מוציא עלים חדשים בתקווה. התחלתי לחפור. בזיעה קרה שפכתי את האשפה האורגאנית לבור ומהר מהר כיסיתי בחומר יבש. פחדתי שאיזה שכן יגלה מה אני עושה. זה באמת היה די מוזר. אבל אני פשוט מרגישה שזה עוד יותר מוזר לשים את האשפה בפחים!

מה שגרם לחוויה להרגיש נכון במיוחד הייתה העובדה שהחומר היבש מצוי כאן בשפע. אני גוזמת את החלקים התחתונים של שיח ההיביסקוס שהם מלאים בענפים ועלים יבשים, ונותנת לגזם ליפול ישר על ערימת הקומפוסט-בשאיפה שלי!

התולעים בדרך

לפני הנסיעה מצאתי ברחוב, ממש קרוב הבייתה, מיכל כביסה ישן שמתאים בול לחלל שבו תכננתי למקם את קומפוסט התולעים שלי. הפורפורציות בכלל לא אידיאליות, אבל זה מה שמצאתי וזה החלל שיש לי, אז מזה אני מתחילה היום.

לקחתי את שארית הרשת יתושים מפרוייקט שולחן הייבוש והדבקתי בחלק הפנימי כדי לכסות את החורים הגדולים שנועדו לאיוורור הכביסה אבל אני מפחדת מתולעים שייצאו להתאוורר (למרות שאני יודעת שהן לא בעניין של טיולים אני בכל זאת מפחדת). לקחתי רשת צל שחורה שנמצאה ברחוב והתאמתי ממנה מעין שק פנימי, במחשבה ליצור חשיכה ועוד שכבת הפרדה שתבהיר לתולעים את מקומן.

האם כבר ציינתי שהמיכל היה שבור בדיוק במקום הנכון? חור שנשבר בתחתיתו ישמש לניקוז. הנחתי את המיכל המשופצר על שתי לבנים בין שולחן העבודה במטבח לבין הקיר, שם שכן קודם פח הזבל שלי, אבל העברתי אותו מקום, קצת יותר רחוק ממשטח העבודה. אחרי הכל זבל אורגאני כבר לא יבוא בו יותר!

כיסיתי את המיכל בחתיכת עץ מתאימה בגודלה וטילפנתי למאשה לשאול מתי אפשר לבוא לקחת תולעים.

בנות עובדות

היום מירה באה לעזור סתם כי בא לה. השכנים קיבלו עוד מכתב אהבה מהגינה עם בקשות מיוחדות כמו להביא לגינה בקבוקי יין ריקים, ומקלות. אבל אף אחד לא בא לבקר הפעם.

אחרי שבוע של חפירות מתחילה להיות לנו ערימה ענקית של בלוקים ובלטות, אבל עדיין יש עוד מה לחפור!

הלאה הטחב

פיתחתי את ההרגל של לרדת לגינה כל בוקר, ומה יש לאמר, זה בדיוק כמו שכתוב בספרים. הגוף נפתח, הלב מתרחב. אחרי שעה קלה של עבודה עם הטורייה, אני באה הביתה מזיעה, מאושרת ומוכנה לכל משימה.

אבל היום עשיתי משהו שונה - התקנתי מערכת השקייה!

המזגן של ארנון ושל עוד דירה מטפטפים כבר זמן רב על הקיר של מרים, פשוט כי הצינורות שלהם קצרים מדי. הירוקת שהתפתחה מאוד הטרידה את מרים והיא ביקשה מארנון לפתור את הבעייה. ארנון כבר קנה צינור הארכה אבל התברר שלא קנה מספיק. כשכולנו היינו בגינה, פתאום האיפורמציה עברה. אני גיליתי שארנון הולך לקנות עוד צינור ומיד ביקשתי ממנו שיקנה כבר כמות נכבדה, וגם שמנו לב שיש גישה ממש נוחה מהמרפסת שלי לקצות הצינורות הבעייתיים.

אז היום חיברתי צינור לצינור והובלתי את קצותיהם לשלוש נקודות בטרסה החפורה שלנו. עכשיו שלושה מזגנים תורמים את חלקם לאספקת המים. מה שהיה בעייה הפך לפיתרון. רק הטחב עצוב, אבל מה לעשות. הוא היה הצמח הלא נכון במקום הלא נכון.

דיירות חדשות

היום הגיעו לגינה השליחות הירוקות הראשונות. שתי בוגונוליאות שלובות זו בזו שורד לא הצליחה למצוא להן מקום בדירה החדשה שלה. הבאתי אותן משם במונית ספיישל ומרים באה לעזור לשתול אותן במיכל החדש שלהן שהוא פח אשפה מפלאסטיק שעשיתי בו חורים מלמטה.

חשיפת טבעה האמיתי של הטרסה

היום בבוקר התחלנו לחפור ומהר מאוד גילינו מה טיבה של ה"טרסה". עוד ועוד אשפת בנין נשלפה מהאדמה והתחתית לא היתה קרובה!

בעודינו חופרות, פולי ואדית, שתי שכנות וותיקות, באו לראות מה מתרחש בגינה והתפתחה שיחה על העבר של הבניין, כל מיני שכנים ודברים שהיו, וגם עלו כמה תשוקות שפשוט הפילו אותי לאדמה.

אדית חולמת על עץ לימון במקום דשא, וארנון, שגם הוא קפץ לרגע, חושב שפינת ישיבה צריכה להחליף חלק מהצמחים הטרופיים שמכסים כל חלקת צל טובה בקידמת הבניין. פתאום מחבורת אנשים "עויינים" ו"שתקנים" (הייתי מאוד טובה בהפעלת הניכור העירוני המפורסם עד היום) -- השכנים שלי -- הפכו לחבורה מלאה בחזון לא כזה שונה משלי!

אני והטורייה שלי

אני וטורייה? יו-גוט-טו-בי-קידינג! אז זהו, שכן. אחרי כמה ימים של תהייה והתפחדנות, הרמתי טלפון לאיש הפרמהקלצ'ר שמצאתי הכי קרוב אלי. עידו שמח לבוא ולעזור. הלכנו ביחד לבן שחר וקניתי את הטורייה הראשונה שלי וגם מזמרה מקסימה תוצרת יפן (דהיינו, מתאימה לגודל כף היד שלי, ויקרה פי שתיים).

בחזרה בגינה, בחברת הכלים החדשים, הטוריה הונפה בפעם הראשונה, וכמה בלטות פונו הצידה. בעודי מתרגלת הנפות, עידו הבהיר לי שהצעד הראשון יהיה לחפור ולהפוך את האדמה ולסלק ממנה את אשפת השיפוצים.

סיפרתי לשכנה מרים על ההתקדמות הרעיונית וקבענו ליום שבת מוקדם בבוקר להתחיל את העבודה. כל שכן קיבל בתיבת הדואר עידכון והזמנה להצטרף. מזל שיש לי תואר בעיצוב גראפי!

קבלת פנים בטעם מקדמיה

חזרתי הביתה אחרי שלושה שבועות של טיולים בארצות ניכר. ראיתי המון גינות מקסימות והייתי מלאה בהשראה אבל גם בפחדים - איך מתחילים את "עץ-בעיר"? איך באמת מתחילים? הלכתי לישון.

בבוקר גיליתי אותו. עץ מקדמיה קטן, אצלי במרפסת. שפשפתי עיניים. לא יכול להיות! לפני שנסעתי, זרקתי אגוז מקדמיה שהושרה במים שבוע לתוך מיכל עם אדמה כי "מה יכול להיות" ולגמרי שככתי ממנו! העץ הזערורי שפרץ בזמן שלא הייתי כאן אמר לי בוקר טוב וברוכה השבה, וגם "יאללה, לעבודה!"

עץבעיר, עסק חברתי לאקולוגיה עירונית, ביאליק 25 דירה 8 תל אביב, 03-525-4196