לתרום לעץ כאן
  ‎ דף בית > טל-אל מהרהר >‏ רכבת חורפית לחיפה
נושאים בענף

14/03/09
רכבת חורפית לחיפה

בספסל מולי, בצד ימין, יושב איש עם מדים כחולים וסיכות צבעוניות, פניו שמנמנים ושלווים, כהים במקצת, שערו שחור, מחודד ומבריק. סדרן רכבת צעיר טופח על כתפו בשובבות, ההוא שם לב, אומר "אה, מה קורה?" במבטא של ערבי שמדבר הרבה עברית, ומשם המשיכו בשפתם המתגלגלת. גם התאילנדיות הנפגשות באוטובוס בבוקר מברכות ב"מה קורה", בדרכן לעבודה בבתי העשירים בצפון העיר.

בתל אביב מרכז עולים, כמו תמיד, הרבה אנשים. מתיישבים, קמים, מכניסים תיקים גדולים ברווח שבין הכסאות, היום הם קצת רטובים. יורד גשם. מולי מתיישבת אישה עם שיער מובהר במקצת, עיניים בהירות, בלבוש מחוייט בגווני חום, ומבנה גוף של מי שעובדת במשרד. השוטר מעביר את התיק מהכסא לדלפק שבין המושבים, לידי מתיישבת אשה אחרת, אני מכיר את פניה ולא יודע מהיכן. הרכבת נוסעת, אני קורא, כולם חושבים את מחשבותיהם.

בחוץ הופכת אדמת השדות הירוקים לבוץ, שלוליות נקוות בקטעי השביל השקועים. צליל טכנולוגי מוכר, האשה מוציאה מחשב נייד קטן ומניחה אותו בחיכה. היא מחברת אוזניות עם קשת קשיחה, שלא רואים כבר היום, כי למי יש מקום בתיק, מפסקת אותן ומניחה לבסוף על אוזניה. מבטה נמשך למסך. השוטר פוזל לפעמים, קשה להתאפק. התמונות המרצדות, הצבעים והתנועה מושכים גם את העין המחוספסת. מדי פעם עולה חיוך בזוית הפה שלה, חושף קמטים ראשונים, היא ממש בתוך זה. הוא מסתכל יותר ויותר, נכנס למסך. ראשו נוטה לכיוונה, ראשה לאותו הכיוון. האם שמה לב? בקטעים המצחיקים הוא מחייך. עכשיו הוא כבר צופה. גופו נוטה אליה.

מהחלון נשקף הים הרחב, הכהה, ומעליו השמים ועננים שירדו נמוך מדי, אפור מאד. האופק קרוב. אדם מהלך על גבעות הכורכר הירוקות, שנחתכו בשביל הכביש, אולי עם כלב. גשם קל יורד עליו, גביניו ודאי מכווצים, הרוח חזקה. לעתים רואים ממטר על הים, ענן שנסחט, מים מאודים הופכים למים רטובים. מים נופלים על מים. מתמזגים בתוכם, והנה הם אחד. למה יורד גשם על הים?

קטע מצחיק, שניהם צוחקים בקול. האם שמעה אותו? מדי פעם הוא שולח מבט חטוף לפניה, היא נשארת עם המסך. על פניהם נמרח חיוך מבויש, ונמחק. מתפשט, ונרגע. ועוד אחד. הוא מסתכל עליה יותר ויותר, בוחן את תגובותיה, את הבעות פניה. הסרט נהיה מצחיק כנראה, הם צוחקים יחדיו. היא יודעת. אני מחייך, הוא מסתכל עליי ואז עליה. מגיעים לחיפה, האשה שלצידי קמה ממקומה. הוא מעביר את התיק מהדלפק לכסא שהתפנה, "את יכולה להניח את זה כאן". היא מחייכת חיוך מבויש, רחב יותר, מבטיהם לא נפגשים עדיין. הם מעבירים את המחשב יחד.

Share/Bookmark

תגובות

הוספת תגובה

תגובה (אפשר להוסיף תגי html)


שם אמיתי או בדוי


דואר אלקטרוני. המייל שלך ישאר חסוי והוא אך ורק לצורך יצירת קשר מצידנו למענה אישי.


מספר הטלפון שלך ישאר חסוי ויעזור לנו ליצור איתך קשר במקרה הצורך.


עץבעיר, עסק חברתי לאקולוגיה עירונית, ביאליק 25 דירה 8 תל אביב, 03-525-4196