כשאני קורא את הענף היפיפה של אילן על העצים בתל אביב מייד מתחשק לי לכתוב משהו על עצי באר שבע
העיר באר שבע מתנאה בתואר עיר הבירה של הנגב, ובשל כך החליטו גנני העיר מלבד דשאים מוריקים להוסיף גם עצי תומר.
כמובן שהיום לא צריך נווה מדבר או סבלנות של בדואי בשביל לקבל עץ עם שורשים
כל דיחפין יכול לקבל עץ זית בן חמש מאות שנה תמורת הסכום הנכון
באר שבע קיבלה עצי תומר - שביעית משבעת המינים מיוצגים אצלנו פי שביעים ושיבעה, בכל שדרה ותחת כל עץ רענן
המוני עצים
ובעת הסתיו מתמלאים העצים בטונות של פרות התומר - הלא הם התמרים
צהובים , כתומים וחומים נוטפי נופת ודבש
והפרי נופל לו בנויוטונית אדישה על הדשא, להרגיז את פרנסי העיר ואת גנניה
ואין קול ואין דורש
חוץ כמובן מכמה שעדיין לא נתפס להם הצוואר בזווית מתונה של -15 מעלות לכיוון מסך המחשב/TV. את אלה ניתן לראות, פוסעים ושקיות בידם תחת העצים ומלקטים.
או כמו המשוגעים לדבר - ומעשה שהיה כך היה
ליקוט תמרים - דו"ח מעשי
מצרכים
אחת רשת צל
אחד מקל ארוך
קרטונים (לא הבאנו מספיק)
רכב או אופניים תלוי בגודל העייניים (היו לנו עיינים גדולות)
תהליך : פורשים את הרשת תחת העץ, האחד מטפס והשני מגיש לו את המקל. המטפס, דופק בסנסן בעזרת המקל והמגיש מותח הרשת ללכידת הנופלים
השיר שיש לזמר תוך כדי הגדיד הינו its raining dates . את הפרי שנאסף מכניסים לקרטון ולסנסן הבא או לעץ הבא
תוך שעה עבודה קיבלנו לפחות 30 ק"ג של מג'הול מתוק
אחרי ניקוי והפרדה, חלק נכנס לפריזר לאכילה איטית והמעוכים נכנסים לסיר להכנת סילאן
ועל זה אבא שלי היה אומר - "דובים אוהבים דבש"