16/08/08
פאזל שאפשר להרכיב בהרבה דרכים
נראה לי שזה דומה ליחס שלנו לחפצים שסביבנו. בזמן האחרון התפתחה מין נורמה כזו, שחפץ שאין לו מקום בבית הולך לפח. בגדים שנמאסו, כלי אוכל שלא מתאימים לסט החדש, כסא שלא צריך יותר בחדר. מנגד, כל דבר שצריך - הולכים ישר לחנות וקונים. למה? כי זה קל, כי אפשר, כי משעמם, כי רוצים להרגיש שינוי בחיים. זה לא צריך להית ככה, והעבודה עם שברי החרס מראה את זה - לכל דבר יש מקום, כל דבר נדרש. שום דבר לא מיותר. מנגד, כל דבר אפשר למצוא איפשהו, כתלות בזמן ומרחב.
זמן - לפעמים זה לוקח זמן וצריך לאחסן את החפץ עד שיימצא לו שימוש, או לחכות עד שמשיגים אחד.
מרחב - ככל שמרחב החיפוש גדל (אם זה בין מכרים, באינטרנט או ברחוב) הזמן מתקצר והאפשרויות מתרבות.
קשה מאד לתכנן מראש את העבודה, כמובן. כל שני חלקים יתאימו אחד לשני, אבל על הקיר יש לצרף חלקים רבים, שכל אחד מהם ניתן להניח בכיוונים שונים... אינסוף אפשרויות. אז איך עושים את זה? לוקחים חלק ובודקים איפה הוא מתאים, ובאיזה כיוון. חלק שקשה למצוא את מקומו, ננסה לשלב בכל מקום. בדרך כלל, ככל שהחלק יהיה קשה יותר לשילוב כך הוא יתאים בדיוק למקום שכאילו נשבר לפי מידותיו. אלה היפים ביותר. החרסינה, אגב, לא נשברת בפסים ארוכים. זו לא דרכה, גם אם תנסה לא תוכל. כשנותר רווח צר וארוך, נכניס שבר של מראה.
גם כשעבדנו על טיח הבוץ בחדר השינה עברו בראשי מחשבות דומות. לאחר שמניחים את הבוץ, הוא נותר גס ומחוספס, ויש להחליק אותו. זו פעולה מדיטטיבית ביותר - מעבירים ספוג לח במעגלים על גבי החומר, והשכבה העליונה של הבוץ מתלחלחת ומשנה את צורתה. החלקים הבולטים נשחקים ונאספים על ידי הספוג, הריקים מתמלאים. זו פעולה עדינה, שכן הפעלת לחץ על הבוץ תשחק אותו יותר מדי ותפורר את החומר אל הרצפה. הספוג העדין מותיר את הקיר הקיר חלק ונעים למגע יותר מכל שפכטל. בתנועה מעגלית, העודף נשחק והריק מתמלא. הרמוניה.
תגובות
הוספת תגובה
במרוקו עבודת הפאזל המוזאיקי בבתים הגיע לרמה של אמנות גבוה וסופר אסתטית. זה ממש מודל ראוי לחיקוי אמנותי ואקולוגי.
--=][({<כco>})][=--