לתרום לעץ כאן

Missing Header Image for

  ‎ דף בית > הענף של עודד >‏ מפעלון חיים קטנטן גדול בירושלים
נושאים בענף

08/07/08
מפעלון חיים קטנטן גדול בירושלים

למידע נוסף

ruthyperl@yahoo.com

אני רוצה לספר על מפעלון חיים קטנטן גדול בירושלים, משהו קסום בעיניי. אישה בשם שימרית החליטה לטפח את שיטחי הגינה בביתה המשותף. זה התחיל כטיפוח קל עבור הילדים והפך לגינה אקולוגית ארץ ישראלית גדולה שמקיפה כמה בלוקים וחולשת על שטח מרשים בשכונת קטמון.

רוני אבולעפיה כתבה כתבה וכתבה: "לפני כשנתיים כתבתי על שמרית במגזין ארץ אחרת. מותה הוא בוודאי אבדן לרבים אבל הוא גם אבדן כבד לרשות הרבים. מימי רון אמרה לי אז שהגינה של שמרית היא גינה של סבלנות, גינה של הדורות הבאים ואני מקווה שהשינוי התודעתי שהיא הניעה יביא להמשכיות ולצמיחת הגינה שלה.

אני מצרפת את אותה כתבה ושולחת את תנחומי."

"שמרית: 'אני אף פעם לא פונה אל אנשים, מצאתי שזה מרתיע אותם. אני עובדת בגינה וכשמישהו מתחיל לדבר איתי אז אני משתפת אותו. מישהו שטייל פה עם הכלב שלו יום אחד הופיע עם חצי משאית אדמה, יש שכן שעוזר לי עם מערכת ההשקיה, ענת תשקה כאן כשאני אסע לחופשה, שכנה אחרת שומרת על הגינה מהחלון שלה. יש המון דרכים להשתתף' היא אומרת בעינים נוצצות. הפעלתנות והנחישות שלה מצליחות לנטרל אפילו את הרתיעה המיידית שמתעוררת אצל מנהל התחזוקה של הישיבה הסמוכה כשהיא מבקשת ממנו לא לזרוק את הפסולת בחוץ, והוא מתרצה".

אנו המומים על הבשורה המרה ששמרית גינות יקירתינו נהרגה בתאונת דרכים. הלוויה תתקיים מחר, יום ששי א' בתמוז 4/7/08 בשעה 11 בבית הלוויות בגבעת שאול.

בשם תושבי השכונה

אלישיב פרנקל

הקליקו הכותרת כדי לקרוא

עודד

פרח מן ההפקר או סיפורה המדהים של גינת רבי חלפתא/רוני אבולעפיה

רחוב רבי חלפתא בשכונת סן סימון בירושלים הוא רחוב ללא מוצא. הוא ממוקם על מדרון וממנו מתפצלים שבילים להולכי רגל המובילים לרחובות סמוכים. עד לפני שלוש שנים השטחים הפתוחים שבין הבניינים סבלו משריפות קיץ, סחף בוצי בחורף, השלכת פסולת, נחשים וחולדות וניראו כמו משהו שבין אתר בניה נטוש לשדה בור עירוני.

היום בעלי הדירות ברחוב משווקים אותו לשוכרים פוטנציאלים כאזור כפרי בלב העיר. הכל השתנה ביוזמת תושבת הרחוב, שמרית גינות, ובעזרתם של שכנים וחברים. גינות, ביולוגית במקצועה, היא אישה עדינה ודקה שכישורי הגיוס והדיפלומטיה שלה אינם ניכרים בה. הם ניכרים בשלושת הדונם שהיא הפכה באמצעים מועטים לגינת בר משגשגת.

לצידי הכביש והשבילים גדלים צמחי תה ותבלין, בכל מקום ניתן להבחין בעצי זית, שקד, חרוב אלון ועוד. העצים עדיין צעירים וביניהם פרחי חמניות וגרניום, שיחי לוטם והרדוף. השטחים המעובדים מסומנים בשורות אבנים וסלעים אשר עוצרים את סחף האדמה ומי הגשמים בחורף. רבים מהצמחים בגן נושאים שלטים קטנים המציינים את שמם בעברית ואנגלית לדומה לגן בוטני. חלקים נרחבים מן השטח מרושתים בצינורות טפטוף ואת החלקים האחרים משקה שמרית בצינור או במשפך.

מים

לפני כשלוש שנים פנו לשמרית דיירי הבניין שלה ושאלו אם תהיה מוכנה להיות אחראית לגינת הבניין המשותפת. לא היה לה כל נסיון בגינון אבל היא הסכימה. מעל השטח המשותף של הבניין היה שטח בור קטן שגבל בשביל להולכי רגל. שמרית השיגה את אישור הדיירים להוציא לשם טפטפות ולהשתמש במים של הבניין כדי לטפח גם אותו.

שמרית: "מים מהוים גורם מגביל. אחד הדברים שצריך לעשות כדי להקים גינה קהילתית הוא לשכנע את התושבים להשתמש במים שלהם כדי לטפח את המרחבים הציבוריים. לשם כך עלינו להתגבר על מחסום מחשבתי שקיים אצל כל מי שגדל במדינה השחונה שלנו, ולהיווכח כי הכמות ולפיכך העלות של המים שנדרשים להשקיה היא מזערית".

שמרית התחילה לעבוד בשטח הקטן ההוא והבחינה שלאורך השביל אנשים זורקים ניילונים ועטיפות. 'חשבתי שאם השביל יהיה מטופח אנשים יתיחסו אליו אחרת' היא הכינה יחורי גרניום ושתלה שם. יום אחד ראתה אישה מורידה ענפים מהגרניום, היא ניגשה אליה ואמרה לה שיש לה יחורים מוכנים ושהיא יכולה לתת לה. 'האישה נבהלה מאוד כשניגשתי אליה, היא התנצלה ואמרה 'חשבתי שזה הפקר''.

את רותי גוזלי, ראש ועד הבניין הסמוך הכירה שמרית דרך מנהג משותף. שתיהן היו אוספות זבל שנזרק לרחוב לתוך פחי האשפה. רותי התלהבה מהגינה ונרתמה למשימה. היא קנתה צינור של 50 מטר ובהמשך גם משאית אדמה וחרמש חשמלי.

רותי גוזלי: 'בהתחלה אמרו שהיא משוגעת, אבל אנשים רואים שהיא משתדלת, וזה יפה והם נהנים ואני רצה איתה צעד צעד'

זמן ומשאבים

גינה היא השקעה אינסופית, תמיד יש משהו לעשות, במיוחד שחלק מהשטחים מושקים ידנית וצריך לסחוב דליי מים לנקודות המרוחקות. שעות העבודה של שמרית גמישות ולכן היא יכולה להשקיע בגינה אבל גם זה מוגבל ולכן צריך ליעל.

רותי גוזלי: 'לי יש אוטו יפה ומצוחצח יום אחד שמרית אמרה לי שמעתי שסוגרים משתלה בואי ניסע לקחת טפטפות ישנות, נסעתי. יום אחד אמרה צריך עפר, הפכתי את האוטו המצוחצח שלי לטנדר הובלות.'

את צינורות הטפטוף היא פרשה על חלק ניכר מהשטח ובעזרת הועד גם קנתה מחשבי השקיה.

גם חברתה של שמרית מימי רון, אוצרת צמחי א"י בגנים הבוטנים בהר הצופים, היתה לשותפה. היא תורמת לגינה את עודפי השתילים מהגן הבוטני וגם משמשת יועצת אמנותית ומקצועית של הגינה. מימי: 'שמרית התחילה את כל הפרוייקט הזה בלי ידע בגינון. אני יעצתי לה להשתמש בצמחי בר, זה נותן הרגשה שיצאת לטבע למרות שנשארתה בעיר. בגינה הקטנה המתוחמת סביב הבית, נכון להשתמש בדשא ובפטוניות אבל ברגע שעוברים למרחבים גדולים וציבוריים נכון לשתול צמחי הבר. בגינות בר גם ניתן להזדקק לפחות שעות עבודה ולפחות מים בתוך מספר שנים. היום עושים גינות אינסטנט, הגינה של שמרית היא גינה של סבלנות, של הדורות הבאים וזה חשוב לי. יש אפשרות לעשות גן נהדר ויפה גם מצמחים שגדלים לאט".

שיתוף פעולה

בינתיים גילתה שמרית שעל מנת לרתום אנשים נוספים לטובת הגינה צריך לשתול גם פרחים שלהם צמחים שיש להם תוצאות מהירות ובולטות לעין כמו פרחים. 'אנשים מצטרפים עם העשיה' היא אומרת.

רותי גוזלי: 'לאט לאט חלק מהשכנים התרצו, בט"ו בשבט כל אחד תרם משהו ונטענו, יום אחר אמרתי לילדים בשכונה בואו נאסוף אבנים עם מריצה. זה היתה מין חויה של כולם".

ענת שי-נהרות גרה במרחק של כמה רחובות מרבי חלפתא, היא היתה רואה את שמרית בעת ששקדה על הגינה והיום הן מכינות שלטים ביחד הקוראים לתושבים לתרום פקעות לגינה לקראת החורף: 'הלהיב אותי שהיא עושה משהו מעבר לעצמה בימים אלו כאשר כל אחד חושב רק על עצמו, היא באמת מעוניינת בדבר עצמו ואנשים נאלצים להגיב. זה יוצר אינטראקציה. אנשים רואים אותה הולכת עם שתיל ביד או נוסעת עם שתילים בתחבורה ציבורית וכל פעם היא חוזרת עם איזה סיפור'

שמרית: 'אני אף פעם לא פונה אל אנשים, מצאתי שזה מרתיע אותם. אני עובדת בגינה וכשמישהו מתחיל לדבר איתי אז אני משתפת אותו. מישהו שטייל פה עם הכלב שלו יום אחד הופיע עם חצי משאית אדמה, יש שכן שעוזר לי עם מערכת ההשקיה, ענת תשקה כאן כשאני אסע לחופשה, שכנה אחרת שומרת על הגינה מהחלון שלה. יש המון דרכים להשתתף' היא אומרת בעינים נוצצות. הפעלתנות והנחישות שלה מצליחות לנטרל אפילו את הרתיעה המיידית שמתעוררת אצל מנהל התחזוקה של הישיבה הסמוכה כשהיא מבקשת ממנו לא לזרוק את הפסולת בחוץ, והוא מתרצה .

"אני גם קצת נודניקית" מודה שמרית ומגלה עוד אחת מטכניקות הביצוע המרשימות שלה.

ענת: 'מצאתי את עצמי מעמיסה אבנים ענקיות לתוך האוטו שלי באתר בניה, זה היה הזוי לגמרי, אבל ההזנחה מזיקה לכולם וחשוב לי הרעיון ליצור מקום שאתה רוצה לחיות בו ולא רק לעבור דרכו ולא להביט ימינה ושמאלה"

שיתוף הפעולה הוא הכרחי. אישה מבוגרת המטפסת לאיטה בשביל, מעירה שעציץ גדול שהציבה שמרית בסוף הסמטה כדי למנוע חניה מול כניסה לבנין, מפריע למעבר ובעלה המתקשה בהליכה עלול להתקל בו בחושך. שמרית מקשיבה ברצינות ומוצאת פתרון: היא תזיז את העציץ רק קצת אבל תשים עליו פס מחזיר אור.

בימים אלו היא מנסה להשיג הסכמה של בניין נוסף לפרוש ממנו קו טפטוף ולעבד חלקה הנמצאת בעורפו. זהו בניין חדש יחסית עם מעלית וחניה 'אנשים חונים נכנסים ישר למעלית ונעלמים, הם לא מכירים את השכנים שלהם ולא יודעים מה קורה מסביב לבניין. שמתי להם מכתבים בתיבות ולא קיבלתי תגובה.'

אך האדישות אינה מרפה את ידיה"

"אנחנו יצורים חברתיים ויש בעינינו ערך למקום הציבורי, אך עם העליה ברמת חיים, הניכור והאוטומציה אפשר לשבת מול המחשב בבית ולא לראות אף אחד. אבל אנחנו צריכים אחד את השני, צמאים לחברה, ולעזרה הדדית. גינה מטופחת, פרחים, שבילים ועצים זה מקום שאפשר ללכת בו לטייל עם הכלב, זה מקום שנוצר בו מפגש אקראי וידידותי. מקום שאפשר להתחיל איזשהי הכרות ולהפיג את הניכור. אני חושבת שהאינדיבידואליזם הקיצוני של המאה ה- 20, שאולי יש התחלה של התפכחות ממנו, הוא נוראי. ואם אפשר לעשות משהו כדי לאפשר, לא לכפות, אבל לאפשר קשר בין אנשים זה משהו שכדאי לעשות. כל זה כמובן מלבד הערך האסטטי, הערך של איכות האויר שצמחים מספקים כי הם פולטים חמצן וסופגים חלק מהאבק".

הגינה שמתגלה לעין במורד רחוב רבי חלפתא היא מסוג מאוד מיוחד; לא גינון מסודר של העיריה, ולא שטח הפקר; ניתן לראות בה גינה קהילתית. רותי גוזלי: "פתאום אני מכירה את אלה שגרים מולי, 20 שנה לא הכרתי אף אחד מהם, היום הם מעריצים אותנו על הגינה". אבל הגינה ברבי חלפתא שייכת גם לקהילה רחבה יותר. אנשי הגן עומדים בקשר עם גופים שונים כמו החברה להגנת הטבע שיוזמת גינות קהילתיות, קק"ל שתורמת שתילים, המרכז הקהילתי השכונתי המקשר אותם עם אנשים שיוזמים גינות דומות, גרעין נוער המעוניין לגדל במקום ירקות אורגנים, מתנדבות מהגן הבוטני ואחרים. כמו ששמרית טורחת לציין אכפתיות היא כנראה דבר מדבק.

אורח שמביט בגינה רואה את מה שמול עיניו; אך הגנן המביט בכליל החורש רואה בו בזמן את פריחתו באביב, את הזית הצעיר כפי שיראה בעוד מספר שנים, ומה אפשר היה לעשות אם עמדו לרשותו יותר משאבים.

שימרית: "מה הייתי עושה עם מים? הייתי שותלת שם יותר פרחים. והייתי שמחה עם ספסלים והייתי שמה שם" היא מצביעה בידה וחולמת, "נגיד איזה קשת כזאת עם מטפסים, כמו שער לגן".

נדמה שכמו ששמרית נלחמת בעשבים השוטים, בקוצים היבשים, בבוץ, באדמת הטרשים היא נלחמת גם בכמה מעמודי התווך של החיים האורבנים. מושגים כמו לא להיות פרייר או אף אחד לא יהינה על חשבוני, מה שמחוץ לגדר שלי יכול ללכת לעזאזל נדחקו מספר מילימטרים הצידה ברבי חלפתא ונותנים קצת מקום לנשום אויר נקי, בזכות הפוטוסינטזה כמובן.

Share/Bookmark

תגובות

comment

אם רצית לספר, אז למה לא סיפרת? נשמע מעניין, והתמונות והשמות היו נותנים תחושה של ממשות.
או שאולי בכלל פספסתי את ההמשך של הכתבה.
בכלל הגעתי לכאן כשחיפשתי איך עושים תנור מאנרגיה סולרית.

-- ראומה, 28/10/07
comment

כל כך שמחתי לקרוא על שמרית, הכרתי אותה, אישה קטנה- גדולה.

-- שירה, 08/07/08

הוספת תגובה

תגובה (אפשר להוסיף תגי html)


שם אמיתי או בדוי


דואר אלקטרוני. המייל שלך ישאר חסוי והוא אך ורק לצורך יצירת קשר מצידנו למענה אישי.


מספר הטלפון שלך ישאר חסוי ויעזור לנו ליצור איתך קשר במקרה הצורך.


עץבעיר, עסק חברתי לאקולוגיה עירונית, ביאליק 25 דירה 8 תל אביב, 03-525-4196