אומרים לי: מפונקים לכו לעבוד
אומרים לי: מפונקים לכו לעבוד
וראש הממשלה אומר לי: מי שאוכל סושי וטס לחו"ל לא יכול לדרוש צדק.
והזקנים אומרים לי: כשאני הייתי צעיר עבדתי כמו חמור ואתם היום רוצים הכול מהר ובחינם.
אחרי שנים שכולם אומרים לי: קודם כל תדאג לעצמך, אל תצא פראייר.
אני מפסיק לדאוג רק לעצמי ויוצא להפגין, ואז אומרים לי: המאבק שלך סקטוריאלי, תפסיק לחשוב על עצמך.
אבל זה לא הכול, כי במשפחה אומרים לי: תהיה בן אדם, תלמד מקצוע, תקנה בית, מה, למה לזרוק כסף סתם על שכר דירה? תעשה חתונה גדולה שתוציא לכל הדודות את העיניים, תוליד לי הרבה נכדים ותיתן להם את החינוך הכי טוב שאפשר, כי על חינוך לא מתפשרים.
והילדים אומרים: אבא תקנה לי, אין חגיגה בלי עוגה וג'ימבורי וליצנים, ולכל הילדים האחרים כבר יש...
וגם בפרסומות אומרים לי: תקנה אייפוד, תשדרג, מתאים לך ג'ינס, סופשבוע בלונדון רק ארבע מאות דולר, אתה ממש צריך ביטוח חיים, ואוטו גדול יותר, מהיר יותר, חזק יותר. רק היום, במבצע, אחד פלוס אחד, שלוש במאה, תקנה היום ותשלם מחר. אני קונה היום, ומחר זה מתקלקל ואני צריך חדש.
אז מהבנק שוב מתקשרים להגיד לי: הצ'ק חזר. למה אין לך כסף בעו"ש? אתה חייב לחסוך, רוצה הלוואה? אפשר גם בטלפון, רק תיקח. תחזיר אחר כך, בהרבה, הרבה מאוד תשלומים.
וחברים אומרים לי: אתה לא נראה טוב, השמנת! הרזית! הסתפרת? קרה משהו? תירגע, צא מהדיכאון, קיץ, בוא לים.
ומדענים אומרים לי: הים מזוהם. הכנרת מתייבשת. הנפט נגמר. האדמה נהרסת. בגלל זה הכול יקר היום. אנחנו אוכלים ושותים את כדור הארץ מהר מדי, והוא לא מספיק להתחדש.
וכשאני לא מבין למה השטחים הפתוחים נעלמים אומרים לי: צריך לבנות עוד כבישים מהירים, ועוד בתים צמודי קרקע, ועוד מחצבות, ושדה תעופה, ותחנות כוח, ואזורי תעשייה, ומרכזי קניות, ואתרי אשפה. תשמח, זה מעיד על צמיחה במשק.
אז אני שואל, אם יש צמיחה, למה אין כסף לחינוך ולרווחה ולרפואה ולדיור ציבורי? והכלכלנים אומרים לי: השוק החופשי יעיל יותר מהמדינה, הוא יטפל בהכול.
וכשאני שואל מי זה השוק החופשי הם עונים לי: עשרים המשפחות ששולטות על הבנקים, והתקשורת, והתעשייה, והנדל"ן, והמזון, והכסף של הפנסיות, וכל מה שהמדינה מכרה להם במבצע.
וכשאני בודק לאן הכסף של המסים שלי הולך אומרים לי: חצי מהתקציב הולך על ביטחון, פה זה לא אירופה.
אז אני שואל למה אין שלום ואומרים לי: ניסינו. אין פרטנר. הערבים מבינים רק כוח.
וכשאני רוצה להגיד שאולי גם אנחנו אשמים בסכסוך אומרים לי: שתוק.
כשאני מתלונן שמחוקקים חוקים שרומסים את חופש הביטוי אומרים לי: אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ויש לנו את הצבא הכי מוסרי בעולם. ואם לא טוב לך פה תעזוב את הארץ.
אבל אני אומר: אני לא רוצה לעזוב את הארץ. זה הבית שלי. וכשלוקחים לי את הבית אני יוצא לרחוב. כי ככה אני לא יכול להמשיך. ואני מבין שהרבה דברים צרכים להשתנות, הממשלה, הכלכלה, והחברה. וגם אני צריך להשתנות.
לא שמעתי, מה אתם אומרים?
אין כרגע תגובות...
נוף שגם מי שהפסיד מליון דולר יכול להסתכל עליו ולשכוח מהצרות שלו
החודש אני ודוריין טיילנו בליפתא, כפר ערבי נטוש ליד ירושלים. הכפר היחיד שבתיו נשארו שלמים.
בין הקירות המתפוררים קרא לנו איש שנעלה לגג ונשב איתו. עלינו. הוא מזג לנו קולה בכוס פלסטיק חד פעמית, ואני הוצאתי שקדים ותמרים. הוא הביט על כל הירוק של העמק ואמר, זה נוף שגם מי שהפסיד מליון דולר יכול להסתכל עליו ולשכוח מהצרות שלו. שאלתי אותו האם הוא הפסיד מליון דולר, והוא הביט בי מופתע, איך ידעת?
מסתבר שהבחור בדואי מכפר ליד באר שבע. הוא לקח הלואות ופתח מקום, לא הלך לו ועכשיו נשארו רק החובות. מליון דולר. הוא עזב הכול ובא לשבועיים לליפתא, להירגע ולהסתכל על הנוף, הנוף הירוק שעוזר לשכוח מהצרות. הבתים של ליפתא מאוכלסים בכל מיני דירים שכאלה, מסוממים, רינבוואיסטים, חסרי בית זמניים. פינה נידחת במרחק זריקת אבן ממרכז ירושלים, בקרוב הולכים לבנות גם שם בתים לעשירים. הוא אומר שכבר עבר שבוע, ובעוד שבוע הוא יחזור לכפר והגובים יתחילו להגיע. אני שואל אם הוא הלווה מאנשים נחמדים, והוא אומר שלא, הם לא נחמדים. אני שואל אם יש לו מאיפה לשלם להם והוא אומר שאלוהים גדול. אני מדמיין אותו יושב בבית דמוי אוהל, ועשרה בדואים לא נחמדים מחמולה אחרת נכנסים בגלביות לבנות. ומה תעשה? אני שואל. הוא לא עונה, רק מסתכל על הבתים, הסברסים והשקדיות, על נוף שגם מי שהפסיד מליון דולר יכול להסתכל עליו ולשכוח מהצרות שלו.
אסור לחזור לבית ישר אחרי בית קברות
ככה דודה שלי אומרת ומשכנעת את כל המשפחה ללכת לבית קפה אחרי ההזכרה לסבתא. עברו שש שנים מאז שסבתא שרה מתה וההזכרות הן האירוע המשפחתי העצוב הכי שמח שיש אצלנו. עומדים במעגל סביב הקבר ונזכרים ומספרים וצוחקים עד דמעות.
המוות מכניס את האנשים אצלנו למצב רוח פילוסופי. פתאום כולם חושבים על אלוהים ועל משמעות ועל כל מה שיש במקף הקטן הזה על הקבר, בין תאריך הלידה לתאריך המוות. אמא שלי מסבירה על בודהיזם ועל "נון אטצ'מנט" רעיון שאומר שלא צריך להקשר לדברים בחיים. לוקח הרבה שנים של אימונים ומדיטציה..
אני מכיר אחד כזה, קוטע אותה דוד שלי יהודה, חבר שלי מנשה כזה. הוא אפילו שיש לו כסף עזב את הכול וגר ברחוב. לא מתקלח ונראה כמו ההומלסים האלה. מסריח והכול. בחיי דפוק בשכל. פעם הוא בא לישון אצלנו, לא הסכים להתקלח ונשאר לישון בחצר על חתיכת קרטון. אף אחד לא יגיד לו מה לעשות. הוא מסתובב כל היום ואוסף בקבוקים בשביל פיקדון. פעם אחת אסף 120 בקבוקים והביא לחנות ואמר שיש שם 150. היה בלאגן ולא יכלו לספור אז שילמו לא על מאה חמישים. הוא היה כל כך מבסוט מהשלושים בקבוקים שהוא אבד עליהם. הוא מסתובב עם עגלה מלאה בזבל. אין לו כרטיס קופת חולים. מה יקרה אם הוא יחלה? בטח ימות. אבל אם תנסי לקחת לו את הזבל שלו הוא יעשה עניין.
בזמן שאנחנו מדברים המלצרית מביאה את האוכל. חביטות וסלטים ולחמים טריים וממרחים ושתיה חמה וקרה. אוכלים ומדברים על דברים אחרים. בן דוד שלי ראיין את ראש ממשלת אנגליה. אחותי בהריון. אני עובר לירושלים.
השפן הקטן שזכר- סיפור לסימונה
השפן הקטן שזכר
הרבה אנשים לא יודעים, אבל היה גם שפן קטן שזכר לסגור את הדלת. הוא היה עצוב, והוא סגר את הדלת בשביל שלא יכנסו דברים מבחוץ שיפריעו לו להיות עצוב.
אבל אז נכנסו פרפרים דרך החלון, אז הוא סגר גם את החלון.
אבל עדיין נכנס אור צבעוני דרך הזכוכית של החלון, אז הוא סגר גם את התריס והוילון וסגר עם סמרטוט שחור את החריצים הקטנים שהאור לא יכנס.
השפן הקטן ישב עצוב, לבד ובחושך. והאוויר הלך ונגמר.
ואז הוא שמע דפיקה בדלת.
נחשו מי זה היה?
הכלב שרצה להרוס את העולם
האחינים שלי עוד מעט בני ארבע. הם מאוד מתרגשים מזה ומדברים על גיל ארבע כאילו זה הגיל הכי בוגר בעולם.
לכבוד יום ההולדת אני מביא להם ספרון קטן של סיפורים שכתבתי ואספתי.
הנה אחד הסיפורים:
הכלב שרצה להרוס את העולם
שאלתם את עצמכם פעם למה כלבים קטנים נובחים יותר מכלבים גדולים? גם אני לא יודע, אבל שמעתי שהיה פעם כלב פינצר קטן כמו צעצוע שהיה נובח כל היום וכל הלילה בלי להפסיק. אתם יודעים למה הוא נבח? הפינצר הקטן נבח כי הוא רצה להרוס את העולם.
הוא היה כל כך קטן שאנשים דרכו עליו כל הזמן, וזה כל כך הרגיז אותו שהוא החליט לנבוח עד שהעולם יהרס. כשמישהו התקרב לחצר שלו הוא נבח עליו "אל תעיז להתקרב, אני אהרוס אותך, אני אקרע אותך, אנשוך אותך עד שלא ישאר ממך כלום" וכשמישהו התרחק הוא נבח עליו "תברח פחדן, ידעת שאין לך סיכוי, פעם הבאה זה יגמר אחרת". האנשים לא הבינו את כל מה שהוא אמר, מה שהאנשים שמעו זה נביחות צפצפניות, שקצת מזכירות ציוץ של ציפור.