אין דרך חזרה
לאחר כחודש וחצי של פעילות שוקקת וארבעה לילות חווייתיים, שהזדמן לי ללון שם, המאהל בִשׂדרות רוטשילד מתארגן מחדש, והשאלה, המנסרת בַחֲלל האוויר: "מתקפלים?"
חוזר היערה
מיום קירות עמל
אל חוגי החושך
נברשת תלויה
מכיפה חבויה
ינשוף בשולֶיהָ
חולם בהקיץ
וּצלילי כינורות
ממְחוז עֶבֵר-ים
הֶמְיָה זהירה
דַהֲרת עדרים
וּכְשֶיַעַל עלינו האור
הנוּכַלָה מכאן לַחֲזור?
אין כרגע תגובות...
, יש גלריה...
מפטרופיליה לפטרוזיליה
מאמר מאת גנן עץבעיר, אלון אלירן.
נפט הוא חומר טבעי. כמובן, הנפט, המשמש לַהֲפקת אנרגיה וְלַתעשייה, עובר זיקוק תעשייתי.
אינני רואה בטכנולוגיה ביטוי של מעבר גבולות ע"י האדם אל מעבר למה שנועד לו באופן "טבעי". להיפך, אך טבעי לו לאדם מעצם טבעו החוקר ולומד, שיגלה את הנפט, את החשמל וכיוב' במוקדם או בִמאוחר. מה שחסר הוא ריסון עצמי, איזון וגיוון. יש היגיון בתרבות הנפט, הפטרופיליה*: משאב קיים, שזול להפיק אותו יחסית לאנרגיה, שהוא מספק. בִכלל, לגבי הנפט, לא ידוע לי על נזק, שנגרם מעצם גריעת החומר הזה מסביבתו, אך אין בכך הוכחה.
הנזק נגרם לרוב מדליפות במהלך השאיבה והשינוע וכמובן, מזיהום האוויר וגזי החממה בעת השריפה. מסתבר, שהחומר הזה לא נועד לצאת ממעבה האדמה, ואם מתעקשים להוציאו, נדרשת זהירות מופלגת. מהבחינה הזוֹ, הנפט מזכיר את האנרגיה הגרעינית ואת השאלה, מה הסיכון, שאנו מוכנים אליו, כדי ליהָנות מהמשאב?
חלון פתוח אל המנגו
לכבוד שיא תפוקת (עונת) המנגו':
בארצות החום
השאר חלון פתוח אל המנגו
לחייךָ מראָה
אתה יוצא והוא משריש
חוזר, והנה עוד פרי
שם עלה, וכאן שיר
וּבעצם שם השיר, והֶעלה בשיר
אתה מתאמץ, והוא מגביה
שנים של דם, מים ושׂרף
איך נראֶה עץ מנגו סב?
והמנגו מבשיל ונושר ונרקב
אני שוכב לישון עכשיו
בתים מבחוץ
מה לא אמרו על ההתרחשויות המרגשות במאהל המַאֲהָב (אם יורשה לי לשאול מלה זוֹ, שהִנחיל לנו להב זוהר, מההקשר של קריית ספר) למען דיור בר-השגה?
אז אֲמקד את רשמיי מכמה ביקורים, כולל לינת לילה, בִתמונות וּבהקשר האקולוגי וגם בָזה של השירה והמוזיקה.
אזכיר גם את "בתים מבִפנים וּמבחוץ" ואוסיף שיר, שהפך תקף פחות, לשמחתי:
חוגגים כולנו בכיכר
כאילו בנפשנו הדבר
ושרים
כאילו מוצו הדיבורים
אך מה אתמול וּמה מחר?
מה המרחק מֵהכיכר?
וגם
איך אפשר לומר שלום
בלי לחלום
שיבוא היום
ונוּכל לנשום
גבולות של מים
שני המפגשים האחרונים של קורס הפקרמקלצ'ר העירוני: על גבולות ועל מים - זה האחרון הסתיים על שפת הים - והדברים, שנאמרו שם הִזכירו לי שני שירים שלי.
שלולית ענק שלא התייבשה
זכר לימי המבול
כה עתיקה, כה חדשה
כל סיפור בה טבול
כל עייף אך יחצה את הקו
יישָכֵב לו אל נוכח חייו
במימד רב-גלי
כה פשוט, כה מורכב
ואזי ייעמד, יתנגב, יעפיל
אל גלי מדרכה תחת רגליו
=__++=====
הנהרות הזורמים מן הים
אין שמות להם וּמניין
עד שעיני תַכירֵם
וגם אז מספרם לא שלם
לשונות-לשונות
דוחפות קצף ועורמות
וּפתאום נכנעות באחת
הראית אי-פעם נהר
הזורם וּפתאום נעצר?
לא יֶחֱצה את הקו המוגדר